פרשת גאורג רסטלה מקבלת תפנית חדשה. לאחר ש-WDR שיתף בתחילה במפורש את הודאתו של רסטלה בטעות, ובו בזמן הגן עליו מפני האשמות אישיות באנטישמיות, העורכת הראשית אלן אהני נעשית כעת קונקרטית יותר בנושא: הפוסט של רסטלה ב-X על משבר סאוטה היה טעות, ההקשר היה חסר, והטענה שבבסיסו בדבר רשת אמריקאית-ישראלית-מרוקאית מתרחבת היא, ללא ראיות נוספות, „בעייתית מאוד“. בכך מאשר WDR חלקים מהותיים מהביקורת העיתונאית על התנהלותו של רסטלה, מבלי להטיל עליו אישית חשד באנטישמיות.

דווקא ההפרדה הזאת מכרעת. לא מדובר בהדבקת תווית לגאורג רסטלה. מדובר בשאלה מפוכחת יותר: איזו אחריות מוטלת על עיתונאי ציבורי-שידורי בולט כאשר הוא מפיץ תזה פוליטית מרחיקת לכת על ישראל, שביסוסה זוכה לביקורת מפורשת אפילו מצד העורכת הראשית שלו?

גאורג רסטלה והפוסט השנוי במחלוקת על ישראל

נקודת המוצא הייתה פוסט של גאורג רסטלה, כיום מנהל אולפן ARD בניירובי ולשעבר האחראי במשך שנים רבות על מגזין האקטואליה הפוליטית של WDR „Monitor“. רסטלה הפיץ ב-X קטע מתוך ניתוח של מדען המדינה האמריקאי סטיבן זונס על האירועים במובלעת הספרדית סאוטה.

התזה הייתה מרחיקת לכת. זונס קשר את מעברי הגבול ההמוניים לסאוטה לשיתוף פעולה מתרחב בין מרוקו, ארה״ב וישראל . רשת זו תרמה, לדבריו, להחלשת ממשלה אירופית פרוגרסיבית, לפילוג אירופה ולערעור המשפט הבינלאומי.

Ceuta was „neither a genuine humanitarian crisis nor part of an anti-colonial struggle, but part of efforts by the growing US-Israeli-Moroccan nexus (…) to weaken a progressive European government, divide Europe, and undermine international law.“https://t.co/7FFEMQZV7W

— Georg Restle (@georgrestle) August 5, 2026

הבעיה לא הייתה בכך שרסטלה הפנה את תשומת הלב לניתוח שנוי במחלוקת. לעיתונאים מותר לשתף תזות שנויות במחלוקת ולדון בהן. הנקודה המכרעת הייתה היעדר ההקשר. רסטלה הציג בתחילה את הקטע החד-צדדי ללא הסתייגות או הסבר ניכרים .

כך נוצר הרושם שלא מדובר רק בתיעוד של פרשנות גיאופוליטית ספקולטיבית, אלא בהפצת הסבר מבוסס לאירועים בסאוטה.

מה סטיבן זונס אכן מבסס — ומה לא

עיון ב-מאמר המקור של סטיבן זונס ב„The Nation“ מצביע על קשרים פוליטיים ממשיים. זונס מפנה למתחים בין ממשלת ספרד לארה״ב, למדיניות ישראל של ספרד ולקשרים ההדוקים בין ישראל, ארה״ב ומרוקו.

הוא מתאר גם כי מרוקו כבר השתמשה בעבר בהגירה כאמצעי לחץ פוליטי מול ספרד. כן מוזכרים קשרים בין גורמים אמריקאיים או ישראליים לבין תביעות טריטוריאליות מרוקאיות.

כל אלה הם קשרים פוליטיים. אולם הם עדיין אינם מהווים הוכחה לכך שמעברי הגבול היו בפועל חלק ממאמצים משותפים של מארג אמריקאי-ישראלי-מרוקאי, כפי שטוען זונס בסוף מאמרו.

בדיוק בנקודה הזאת זונס מבצע קפיצה טיעונית משמעותית. מתוך אינטרסים פוליטיים שונים, הצהרות פומביות וקשרים קיימים נוצרת בסופו של דבר המסקנה מרחיקת הלכת, שלפיה האירועים בסאוטה היו חלק ממאמציו של מארג אמריקאי-ישראלי-מרוקאי מתרחב.

⚠️ שאלת הראיות היא המכריעה

אינטרסים פוליטיים, מתחים דיפלומטיים וקשרים קיימים עדיין אינם מוכיחים שמעברי הגבול היו בפועל חלק ממאמצים משותפים של שלוש המדינות. בטענה בסדר גודל כזה יש להבחין בבירור בין קשר, השערה ומעורבות מוכחת. בדיוק ההוכחה הזאת חסרה.

ההבחנה עשויה להישמע יבשה. העיתונות מורכבת במידה ניכרת מפרטים כאלה. דווקא הפרטים האלה קובעים אם תזה תטופל כהשערה או תתקבע אצל הקורא כעובדה.

פליקס שוטלנד דורש תשובות מ-WDR

הפוסט ב-X עורר ביקורת ניכרת. מי שהגיב בחריפות במיוחד היה פליקס שוטלנד, חבר הנהלת הקהילה היהודית בקלן וחבר במועצת השידור של WDR. בתלונה אישית להנהלת התוכניות של WDR מתח ביקורת על כך שעיתונאי בכיר ב-WDR הפיץ טענה פוליטית מרחיקת לכת כל כך, ללא הקשר מובן.

שוטלנד הדגיש נקודה החורגת מעבר לחשבונו האישי של רסטלה: עיתונאי ציבורי-שידורי בולט נתפס גם בחשבון מדיה חברתית פרטי כנציג של הגוף המשדר שלו.

לכן תלונתו כוונה במפורש אל הסטנדרטים העיתונאיים והתפיסה הציבורית-שידורית של WDR. ה-Jüdische Allgemeine תיעד את מכתבו של שוטלנד.

רסטלה הגיב בהמשך לביקורת והסביר שמדובר בציטוט מתוך ניתוח גיאופוליטי. הוא אינו מאמץ את הניסוח לעצמו, והוא עצמו לא היה מנסח אותו כך. לבסוף הודה שזו הייתה טעות להפיץ את הציטוט ללא תגובה.

כעת העורכת הראשית של WDR מתבטאת בבירור

בתשובה שפורסמה כעת מאת אלן אהני הדיון מקבל איכות חדשה. העורכת הראשית של WDR ומנהלת תחום התוכניות פוליטיקה ואקטואליה השיבה בפירוט לתלונתו של שוטלנד. ה-Jüdische Allgemeine פרסם ב-13 באוגוסט 2026 את עיקרי תשובתה.

אהני מבהירה שלוש נקודות:

• מבחינתה, הפוסט של רסטלה היה טעות.
• היה צורך להוסיף הקשר לתזה שהפיץ סטיבן זונס.
• הטענה בדבר שיתוף פעולה מתרחב בין ארה״ב, ישראל ומרוקו היא, ללא ראיות נוספות, בעייתית מאוד ויש בה חולשות טיעוניות.

חשוב עוד יותר הוא משפט נוסף מתוך עמדתה: רסטלה לא הבהיר שמדובר בהצגה שהופצה ולא בטענה עובדתית.

כך חולשתו של הפוסט המקורי מונחת למעשה על השולחן. לא אצל מבקרים אנונימיים, לא רק אצל יריביו הפוליטיים של רסטלה וגם לא רק אצל ארגונים יהודיים, אלא כעת בתוך WDR עצמו.

הגוף המשדר מגן על רסטלה כאדם, אך מאשר את הלגיטימיות של הביקורת העניינית על התנהלותו העיתונאית.

ℹ️ מה WDR אומר כעת

WDR מבקש לחדד שוב לעובדיו את החשיבות של התנהלות בעיתונות ובזהירות גם בחשבונות מדיה חברתית פרטיים. במקביל, הגוף המשדר מכיר במפורש בכך שגאורג רסטלה נתפס, למרות חשבונו הפרטי, כעובד בולט של WDR.

אהני מותחת במקביל גבול ברור

מי שיבקש לבנות כעת מתשובתה של אהני חשבון מלא עם רסטלה, יחזור על אותה טעות שבה עוסק הדיון הזה: לטעון יותר ממה שהמקור מאפשר.

אהני מגינה במפורש על היושרה האישית של רסטלה. היא אינה סבורה שמוצדק לקרב אותו כאדם לאנטישמיות בשל הפוסט הזה. בין היתר היא מצביעה על כך ש„Monitor“ עסק שוב ושוב באנטישמיות בתקופת כהונתו.

עם זאת, היא מנסחת באותה מידה של חד-משמעיות כי ביקורת עניינית על התנהלותו העיתונאית במקרה הזה מוצדקת.

ההבחנה הזאת הגיונית. השאלה המכרעת אינה מה מתרחש בראשו של גאורג רסטלה. איש אינו יכול לשפוט זאת ברצינות. לעומת זאת, ניתן להעריך מה עיתונאי מפיץ בפומבי, אילו ראיות קיימות לכך ואיזו השפעה עשויה להיות לטענה שלא הוצגה בהקשר.

מדוע ישראל ממלאת תפקיד מיוחד בדיון הזה

הביקורת משמעותית גם משום שהנרטיב שהופץ נוגע לדפוס מוכר: התפתחויות פוליטיות אינן מוסברות רק באמצעות אינטרסים והחלטות גלויים, אלא באמצעות רשת הפועלת מאחורי הקלעים, שבה מיוחס לישראל תפקיד מרכזי בערעור היציבות של מדינות או חברות אחרות.

שר התקשורת של נורדריין-וסטפאליה נתנאל לימינסקי מתח ביקורת בדיוק על היבט זה. בשיחה עם ה-Jüdische Allgemeine הוא כינה את הטענה בדבר רשת אמריקאית-ישראלית-מרוקאית העומדת מאחורי האירועים חסרת ביסוס והפנה לכך שנרטיבים כאלה עשויים להתחבר לדפוסים אנטישמיים מוכרים.

אין פירוש הדבר שכל ביקורת על מדיניות החוץ הישראלית היא אנטישמית. זו תהיה שטות ותשחק את המושג. אבל דווקא משום כך יש להבחין בקפדנות מיוחדת, בטענות על השפעה ישראלית סמויה, בין אינטרסים הניתנים להוכחה, שיתופי פעולה פוליטיים ומבנים ספקולטיביים.

לישראל קשרים הדוקים עם מרוקו. גם ארה״ב מקיימת קשרים אינטנסיביים עם הממלכה. ספרד מצויה במתחים פוליטיים שונים עם כל שלושת השחקנים. את כל אלה ניתן לחקור.

אף על פי כן, המשפט הבא אינו יכול להיות אוטומטית: אם כן, ישראל וארה״ב עמדו מאחורי האירועים בסאוטה.

הבעיה האמיתית היא זהירות עיתונאית

הדיון סביב רסטלה הופך במהירות לשאלת מחנות. עבור האחדים הפרשה מוכיחה כביכול את האנטישמיות של רסטלה, ועבור האחרים כל ביקורת עליו היא מתקפה פוליטית על עיתונאי לא נוח.

שני הדברים מסיטים מהעיקר.

גאורג רסטלה הוא אחד העיתונאים הפוליטיים המוכרים ביותר בשידור הציבורי. כאשר אדם בעל תפוצה כזאת משתף טענה גיאופוליטית מרחיקת לכת, יש לה בהכרח משקל אחר מזה של פוסט אקראי מחשבון אנונימי כלשהו.

בדיוק משום כך ניסוחים כמו „רק ציטטתי“ מספקים הקלה עיתונאית מוגבלת בלבד. הבחירה היא כבר פעולה מערכתית. מי שמבליט טענה ומציג אותה לעוקביו, משפיע על האופן שבו היא נתפסת, בלי קשר לשאלה אם הוא מצהיר במפורש שכל משפט ומשפט הוא עמדתו האישית.

העובדה שרסטלה הודה מאוחר יותר בטעות היא חלק מהתמונה המלאה. גם העובדה ש-WDR הגן עליו מפני מתקפות אישיות היא חלק ממנה.

אבל כעת חלק מהתמונה הוא גם שהעורכת הראשית שלו עצמה קובעת: ההקשר היה חסר, תזת הרשת בעייתית ללא ראיות נוספות, ורסטלה לא הבהיר שלא מדובר כאן בטענה עובדתית מבוססת.

לכן פרשת רסטלה היא פחות שאלה של תוויות אישיות ויותר שיעור באחריות עיתונאית. מי שדורש מדי יום מאחרים הקשר, ביקורת מקורות וזהירות, חייב לעמוד באותם אמות מידה גם כאשר תזה מתאימה להשקפת עולמו הפוליטית.

הממצא המכריע נותר אפוא פשוט להפליא: אין צורך להכריז על גאורג רסטלה כאנטישמי כדי למתוח ביקורת חריפה על הפוסט שלו. די להחיל את אותו סטנדרט עיתונאי שעיתונאים בשידור הציבורי דורשים בצדק מאחרים. ולאחר הצהרתה של אלן אהני, קשה כבר לטעון שהביקורת הזו מגיעה אך ורק מבחוץ.