פסק דין שמעולם לא ניתן

בית הדין הבין-לאומי לצדק טרם הרשיע את ישראל ברצח עם. ההליך של דרום אפריקה נגד ישראל עדיין תלוי ועומד. ההחלטות שניתנו עד כה עסקו באמצעי הגנה זמניים. הן נועדו להבטיח את זכויותיה האפשריות של האוכלוסייה הפלסטינית עד שבית הדין יבחן את התיק לגופו.

למרות זאת, מהלך דיוני זה הפך בכותרות רבות מספור לטענה שבית הדין סבור שרצח עם ישראלי הוא „סביר“. נשיאת בית הדין דאז, ג׳ואן דונוהיו, הבהירה מאוחר יותר שבית הדין לא קבע קביעה כזאת כלל. נבחן האם הזכויות שנטענו הן סבירות והאם קיים סיכון לנזקים בלתי הפיכים. מבחינה משפטית, זה שונה לחלוטין מקביעה שישראל ביצעה לכאורה רצח עם.

גם החלטות של אגודות אקדמיות ודוחות של אמנסטי אינטרנשיונל או של בצלם אינם פסקי דין. מותר לבחון אותם, לבקר אותם ולצטט אותם. אך הם אינם מחליפים הליך הוכחות במדינת חוק, ואף לא את הקביעה הנדרשת בדבר כוונת השמדה ספציפית.

Passende X-Beiträge

Aus dem SCHLAGSEITE X-Archiv

Jüdische Allgemeine 17.09.2026 · 07:00 Uhr Der falsche Genozidvorwurf: Der US-Historiker Jeffrey Herf widerspricht seinem viel zitierten israelischen Kollegen Omer Bartov. Eine Klarstellung.

הרעב אמיתי, אך כוונת השמדה ישראלית עדיין רחוקה מלהיות מוכחת

המצוקה ההומניטרית ברצועת עזה הייתה ועודנה אמיתית. אנשים סבלו מרעב, מעקירה, מתשתיות הרוסות וממערכת אספקה שקרסה. אולם מסבל זה לא נובעת אוטומטית כוונה ישראלית להרעיב את האוכלוסייה. דווקא כוונה זו הייתה מכרעת להאשמה ברצח עם.

ה-IPC הכריז באוגוסט 2025 על רעב במחוז עזה. הערכתו התבססה, בין היתר, על מדידות היקף הזרוע העליונה אצל ילדים, על סקרי משקי בית טלפוניים ועל שיעור תמותה משוער, משום שלא ניתן היה לערוך באזור המלחמה סקרים מקיפים ואמינים. הארגון עצמו הודה כי עבור עזה לא היו נתוני השוואה ישירים בין השיטות ששימשו למדידת תת-תזונה חריפה. הוא נימק את החלטתו בתמונה כוללת של אינדיקציות שונות.

אולם נתונים מאוחרים יותר מציירים תמונה שקשה ליישב עם הטענה למדיניות ישראלית מתמשכת של הרעבת האוכלוסייה. לפי נתוני גוף התיאום הישראלי COGAT, מתחילת הפסקת האש באוקטובר 2025 ועד 7 ביוני 2026 נכנסו כ-1.78 מיליון טונות של מזון לרצועת עזה. COGAT השווה כמות זו לצורך של 80,000 טונות בחודש, כפי שציין לאחרונה תוכנית המזון העולמית, וחישב עודף חשבוני ניכר.

נתונים אלה מגיעים מצד ישראל, שהיא צד לסכסוך, ולכן יש לבחון אותם בביקורתיות. אין להכריז עליהם פשוט כאמת האחרונה. אך באותה מידה אי אפשר להתעלם מהם, במיוחד משום שה-IPC עצמו קבע ביולי 2026 כי סיוע רחב היקף מאז הפסקת האש שיפר במידה ניכרת את מצב התזונה והאספקה. בתקופה מאמצע אפריל ועד סוף יוני 2026 דירג ה-IPC את כל האזורים שנבדקו ברמה הנמוכה ביותר מבחינת תת-תזונה חריפה. במקביל הוא הזהיר מפני חוסר ביטחון תזונתי נרחב שעדיין קיים ומפני הידרדרות מחודשת אפשרית.

הממצא הכנה הוא אפוא: מזון יכול היה להיות בנמצא בכמויות גדולות, ובכל זאת לא להגיע באופן אמין לאנשים רבים. כבישים הרוסים, כוח קנייה חסר, אחסון לקוי, ביזה, שליטה חמושה והתערבות פוליטית יכלו להפריע לחלוקה. הדבר מוכיח אסון הומניטרי. אך הוא אינו מוכיח את הכוונה המדינתית הישראלית המתמשכת הנטענת, לאפשר לאוכלוסייה למות ברעב כקבוצה.

📊 אולם השאלה המכרעת היא כיצד נקבעה הערכת הרעב הזו. ה-IPC לא הוריד רשמית את הסטנדרטים שלו במיוחד עבור עזה. עם זאת, הוא הסתמך על שיטת מדידה חלופית, שבה כבר 15 אחוזים של תת-תזונה חריפה נחשבים סף, בעוד שבשיטה המוכרת יותר של משקל ביחס לגובה נדרשים 30 אחוזים . אפשרות זו הייתה קיימת כבר קודם. אולם דווקא בעזה חסרו נתוני ההשוואה הישירים, שבאמצעותם ניתן היה לבדוק אם שתי השיטות אכן מובילות לתוצאות מבוססות בתנאים הספציפיים. נוסף על כך, ה-IPC לא הסתמך על סקר מייצג כלל-ארצי, אלא על מדידות מוגבלות, סקרים טלפוניים והנחות בנוגע למקרי מוות שלא נרשמו.

בחירת הנתונים מבחינה כרונולוגית בולטת במיוחד. הממוצע של חודש יולי כולו היה מתחת לסף הקובע. רק כאשר המחצית השנייה של החודש נבחנה בנפרד, התקבל ערך שמעל לסף זה. גם שיעור התמותה החריג בגובהו, שהיה נחוץ, לא נמדד ישירות, אלא הוערך כסביר בשל חשד לתת-דיווח. לכן הסיווג נוסח במפורש כ-„רעב עם ראיות מספקות“, כלומר לא על בסיס מערך נתונים מבוסס לחלוטין. לאחר ביקורת נאלץ ה-IPC להסביר את הצגתו באמצעות נספח ולהבהיר את בסיסי הנתונים.

מבחינה פורמלית, הכללים לא שונו במיוחד עבור ישראל. אולם בפועל שולבו זו בזו כמה הנחות לא ודאיות, בחירה כרונולוגית נוחה במיוחד וסף חלופי, כך שבסופו של דבר התקבל הסיווג הדרמטי ביותר האפשרי. האם הדבר נועד פוליטית אינו ניתן להוכחה. אך דבר אחד ברור: המסר הציבורי נשמע חד-משמעי בהרבה מהנתונים שעליהם התבסס.

בתי החולים היו מוגנים, אך לא היו מנותקים מחמאס

כמעט שום נרטיב לא עיצב את המלחמה בעוצמה רבה כל כך כמו דמותו של צבא ישראלי התוקף בתי חולים ללא סיבה. אולם לעיתים קרובות הושמט חלק מכריע מדיני הלחימה: מתקנים רפואיים נהנים מהגנה מיוחדת, אך אסור להשתמש בהם לרעה לצורך מבצעים צבאיים, מחסני נשק, מתקני פיקוד או החזקת בני ערובה.

הערכת מודיעין אמריקאית שסיווגה הוסר אישרה באופן בלתי תלוי שחמאס והג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני השתמשו במתחם א-שיפא למטרות פיקוד, לאחסון כלי נשק מסוימים ולהחזקת לפחות כמה בני ערובה. במקביל, סוכנות הידיעות Associated Press קבעה שהערכה זו לא אישרה כל תיאור ישראלי מרחיק לכת של מפקדה מרכזית ענקית.

גם האו״ם תיעד מקרים נוספים של שימוש צבאי בתשתיות מוגנות. בדו״ח מזכ״ל האו״ם על ילדים וסכסוכים מזוינים לשנת 2025 יוחסו שלושה מקרים של שימוש צבאי בבתי ספר או במתקני בריאות לגדודי אל-קסאם של חמאס. הדבר אינו פוטר את ישראל מחובות ההגנה שלה. אך הוא מפריך את התפיסה הנוחה שמקומות אזרחיים מוגנים נותרו תמיד מחוץ להישג ידם של קבוצות פלסטיניות חמושות.

דווקא הבחנה זו חסרה בדיונים רבים. שימוש צבאי בבית חולים אינו הופך אוטומטית כל תקיפה לחוקית. ישראל עדיין נדרשה לאזן בין יתרון צבאי, הגנת המטופלים, אפשרויות אזהרה ומידתיות. אך הוא מפריך את הסיפור שחמאס מעולם לא השתמש בבתי חולים לצרכים צבאיים, ושאינדיקציות ישראליות לכך היו פשוט מומצאות.

מלחמה בתשתיות שעורבבו במכוון

המומחה ללוחמה בשטח בנוי ג׳ון ספנסר מתאר את מערכת המנהרות של חמאס לא רק כרשת נתיבים תת-קרקעית, אלא כליבה של אסטרטגיה פוליטית וצבאית. לפי ניתוחו, פתחים, רכיבי פיקוד, כלי נשק, לוחמים ובני ערובה שולבו זה בזה בצפיפות עם אזורי מגורים מאוכלסים, ובחלק מהמקרים עם מקומות שנהנו מהגנה מיוחדת. כך הוקשה במידה ניכרת ההבחנה בין מטרות צבאיות לבין הסביבה האזרחית.

הערכתו של ספנסר היא ניתוח מקצועי ולא פסק דין. היא גם אינה מעניקה לישראל היתר גורף לתקיפות הגורמות נזק אזרחי כבד. אולם היא מסבירה מדוע מספר כולל של הרוגים בדיעבד אינו יכול לבדו להשיב אילו מטרות הותקפו, איזה מידע היה זמין ומהם אמצעי הזהירות שניתן היה לנקוט בתקיפה מסוימת.

נתוני הנפגעים מספרים סיפור שונה מזה של הכותרות

במשך שנים חזרה הטענה שכ-70 אחוזים מההרוגים ברצועת עזה היו נשים וילדים. מספר זה הפך לראיה מוסרית לטענה על הרג ללא הבחנה. אולם הפירוט המעמיק יותר של משרד הבריאות שבשליטת חמאס, שפרסם משרד OCHA של האו״ם ביולי 2026, מציג תמונה אחרת.

מתוך 71,444 הרוגים שזוהו בשמותיהם נכון ל-31 בדצמבר 2025, 34,078 סווגו כגברים, 21,283 כילדים, 10,983 כנשים ו-5,100 כקשישים. נשים וילדים היו יחד כ-45.2 אחוזים , ולא 70 אחוזים. גברים היו כ-47.7 אחוזים מההרוגים שזוהו, ואנשים מבוגרים שסווגו בנפרד היו כ-7.1 אחוזים.

גם מכך לא נובע שכל הגברים הבוגרים היו לוחמים. רבים מהם היו ללא ספק אזרחים. באותה מידה, אי אפשר להסיק מקטגוריית „ילד“ לבדה כיצד מצא קטין את מותו או אם גויס על ידי ארגון טרור. הפירוט החדש אינו מפריך את קיומם של נפגעים אזרחיים. אך הוא מפריך את אחד המספרים הגורפים שחזרו על עצמם בתדירות הגבוהה ביותר.

חמאס גייס קטינים, כפי שמוכח

העובדה שקבוצות פלסטיניות חמושות גייסו קטינים והכשירו אותם מבחינה צבאית אינה טענת הגנה ישראלית. האו״ם אימת לשנת 2018 את גיוסם ושימושם של שלושה נערים בני 17 על ידי גדודי אל-קסאם של חמאס, גדודי אל-קודס של הג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני וקבוצה פלסטינית חמושה שלא זוהתה. בדוח מאוחר יותר אישר האו״ם את גיוסם של שני נערים פלסטינים נוספים על ידי גדודי אל-קסאם.
לשנת 2023 תיעד האו״ם גם מחנות קיץ של חמאס ושל הג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני, שבהם נחשפו גם ילדים לתכנים ולפעילויות צבאיים. מן המקרים המתועדים הללו לא ניתן להסיק מספר כולל אמין של לוחמים קטינים. עם זאת, הם מראים מדוע הכינוי הסטטיסטי „ילד“ הוא אך ורק קטגוריית גיל, ואינו מתאר אוטומטית את מעמדו הצבאי של אדם.

מנגד, יהיה זה בלתי קביל באותה מידה להכריז באופן גורף על קטינים כלוחמים. לפי המשפט הבינלאומי ההומניטרי, יש להתייחס לאנשים באופן עקרוני כאזרחים, כל עוד אין מידע מבוסס המעיד על חברות בקבוצה חמושה מאורגנת או על השתתפות ישירה בלחימה. לפיכך, גיוס מתועד של קטינים מחייב בחינה של כל מקרה לגופו, ולא הכללה גסה נוספת.

לכך מצטרפת בעיה בסיסית: משרד הבריאות אינו מבחין במספר הכולל שלו בין אזרחים ללוחמים. מספר גבוה של הרוגים מתאר את היקף המלחמה, אך אינו עונה אוטומטית על השאלה המשפטית בדבר בחירת מטרות, מידתיות או כוונת רצח עם.

המשפטן הצבאי האמריקאי לשעבר Brian L. Cox מצביע על אמת מידה משפטית מכרעת: מידתיותה של תקיפה אינה נבחנת אך ורק על פי התוצאה הנראית לעין לאחר מכן. הגורמים המכריעים הם הנזק האזרחי הצפוי, היתרון הצבאי הקונקרטי הצפוי והמידע שהיה זמין באופן סביר לאנשים האחראים בעת תכנון התקיפה או ביצועה. סטטיסטיקות כוללות יכולות להניע חקירות ולהבליט דפוסים, אך אינן מחליפות בדיקה של תקיפות בודדות.

מעיתונאים לכאורה הפכו בדיעבד ללוחמים

בעייתית באופן דומה הייתה הספירה העולמית של עיתונאים שנהרגו. התואר המקצועי לבדו טופל לעיתים קרובות כאילו הוא מוכיח מעמד אזרחי מוגן, ובו בזמן את כוונת ישראל לחסל אנשי תקשורת.

ביוני 2026 הודיע Committee to Protect Journalists על בדיקה מלאה של מאגר הנתונים שלו על עזה. קודם לכן פרסמו חמאס והג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני מודעות אבל משלהם, שבהן אנשים שנרשמו ב-CPJ כעיתונאים הוצגו כלוחמים. ה-CPJ הסיר בעקבות זאת שמונה שמות בשל השתייכות מאומתת לחמאס או לג׳יהאד האסלאמי. שנים-עשר שמות נוספים הוסרו מסיבות אחרות.

אין זו זניחה. אדם יכול היה לעסוק בעיתונות ובכל זאת להשתתף באופן ישיר בלחימה. באותו רגע הוא מאבד את ההגנה המיוחדת כאזרח. מנגד, אסור להכריז על אדם כמטרה לגיטימית רק בשל קרבה פוליטית או עבודה עבור כלי תקשורת המזוהה עם מפלגה.

לפיכך, התיקונים אינם מוכיחים שכל אנשי התקשורת שנהרגו, או רובם, היו לוחמים. עם זאת, הם מוכיחים שהרשימות המקוריות לא היו מבוססות כפי שהחזרה המתמדת עליהן גרמה להניח. מי שהסיק מרשימות כאלה על מלחמה ישראלית מכוונת נגד עיתונאים היה צריך לבדוק את המקרים הבודדים מראש, ולא שנים לאחר מכן.

אפילו האו״ם מציין כיום את תפקיד חמאס

נרטיב נוח נוסף גרס שכל פגיעה באספקת הסיוע היא באחריותה הבלעדית של ישראל. אולם ביולי 2026 גינה מתאם האו״ם לעניינים הומניטריים, רמיז אל-אכברוב, במפורש הפרעות מצד „הרשויות דה-פקטו“ ברצועת עזה, כלומר חמאס.

כוחות חמושים שיוחסו לרשויות אלה פרצו בכוח, לפי נתוני האו״ם, לנקודת חלוקת מזון ולמחסן של תוכנית המזון העולמית. נהגים הותקפו. מתאם האו״ם דיבר על הפחדה, אלימות, הפרעה וניסיונות הברחה. במקביל הוא מתח ביקורת על צמצום המרחב האזרחי הזמין עקב הרחבת האזורים שבשליטה ישראלית.

גם כאן המציאות אינה נוחה יותר מחשיבה פוליטית מחנאית. ישראל נושאת באחריות להגבלות הגישה ולהחלטות הצבאיות. חמאס נושא באחריות לשליטה, לאלימות, להפחדה ולשימוש לרעה במבנים אזרחיים. מי שמסיר צד אחד מן המשוואה אינו מתאר את עזה, אלא את השקפת עולמו שלו.

לא כל כתב אישום הסתיים, אך הוודאות הנטענת כן הסתיימה

הטקסט המקורי של אנדרו פוקס ב-MENA-Watch מדבר על קריסה מוחלטת של כל ההאשמות ברצח עם. אי אפשר למתוח את הממצאים באופן אמין עד כדי כך. Amnesty International, B’Tselem ו-ועדת חקירה של האו״ם ממשיכים לדבוק בהערכתם שישראל מבצעת רצח עם. בית הדין הבינלאומי לצדק טרם הכריע. גם שאלת פשעי המלחמה האפשריים של אחראים מסוימים נותרה פתוחה.

אך באותה מידה אינה רצינית הוודאות ההפוכה, שלפיה רצח העם כבר הוכח מזמן. טענות עובדתיות מרכזיות שעליהן נשענה ודאות זו תוקנו, סויגו או עורערו ברצינות על ידי נתונים חדשים. שיעור 70 האחוזים הנטען של נשים וילדים אינו נכון לגבי ההרוגים שזוהו. השימוש הצבאי באל-שיפא ובמתקנים מוגנים נוספים מתועד. דוחות האו״ם מוכיחים גיוס קטינים ומחנות נוער בעלי אופי צבאי. ה-CPJ נאלץ להסיר לוחמים מרשימת העיתונאים שלו. האו״ם מתעד הפרעות לסיוע מצד כוחות חמאס. משלוחי מזון גדולים ושיפורים מאוחרים יותר אינם מתיישבים עם סיפור פשוט של הרעבה מוחלטת ומתמשכת.

אין בכך חנינה כללית לישראל. זו דחייה של הרשעה מוקדמת.

על כלי התקשורת, החוקרים, הארגונים הלא-ממשלתיים והפוליטיקאים מוטלת החובה לתקן באופן גלוי את הצהרותיהם הקודמות. במקום זאת, בדרך כלל מתרחש מה שמתרחש באורח מעורר תמיהה ובאופן עקבי בדיונים פוליטיים: ההאשמה המקורית מקבלת את הכותרת, ואילו התיקון המאוחר נעלם באותיות הקטנות.

אסור שההאשמה החמורה ביותר במשפט הבינלאומי תהפוך לסיסמה פוליטית. מי שמאשים את ישראל ברצח עם חייב להוכיח כוונת השמדה. תמונות, מספרי קורבנות וזעם אינם יכולים להחליף את נטל ההוכחה הזה.