האשמה ברצח עם נגד ישראל אינה מושמעת עוד רק מפי פעילים, ארגונים לא־ממשלתיים או ארגונים פוליטיים. היסטוריונים, סוציולוגים ואיגודים של חוקרי רצח עם מדברים כיום בחלק מהמקרים על עובדה מוגמרת. אך בדיוק כאן מתחילה בעיה, שבדיון הציבורי כמעט שאינה זוכה להפרדה ברורה: מומחיות מדעית יכולה לחזק טיעונים. אך היא אינה מחליפה ראיות או פסק דין.

הסופר הבריטי והקצין לשעבר אנדרו פוקס מתח ביקורת על התפתחות זו ב-14 באוגוסט 2026, במאמר מנוסח בחריפות. הוא מצביע על נקודה מכרעת: בעוד ההליך דרום אפריקה נגד ישראל בבית הדין הבין־לאומי לצדק עדיין מתנהל, תוצאתו כבר מוכרזת מחוץ לאולם בית המשפט. וזאת בוודאות שבית המשפט המוסמך עצמו טרם טען לה.

Passende X-Beiträge

Aus dem SCHLAGSEITE X-Archiv

Jüdische Allgemeine 17.09.2026 · 07:00 Uhr Der falsche Genozidvorwurf: Der US-Historiker Jeffrey Herf widerspricht seinem viel zitierten israelischen Kollegen Omer Bartov. Eine Klarstellung.

המונח המכריע אינו השמדה, אלא כוונה

ההגדרה המשפטית של רצח עם צרה יותר מכפי שהשימוש הפוליטי במילה עשוי לרמוז לעיתים קרובות. לאחר סעיף II לאמנת האו״ם בדבר מניעת רצח עם יש לבצע מעשים מסוימים מתוך כוונה להשמיד, כקבוצה, כולה או חלקה, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית.

הרג, גרימת נזק גופני או נפשי חמור, או יצירת תנאי חיים שמביאים להשמדת הקבוצה, יכולים לכן להיות רכיבים של רצח עם. אך עצם קיומם אינו הופך מלחמה לרצח עם. המכריעה היא נותרת כוונת ההשמדה הספציפית, המכונה לעיתים קרובות dolus specialis .

ℹ️ הליבה המשפטית

רצח עם דורש יותר מהרס נרחב, נפגעים אזרחיים או מעשי מלחמה שעשויים להיות בלתי חוקיים. המכריעה היא הכוונה להשמיד, כקבוצה, את הקבוצה המוגנת, כולה או חלקה.

ההרס אמיתי. המסקנה עדיין טעונה הוכחה

דיון רציני בהאשמה ברצח עם אינו יכול להמעיט בהיקף ההרס בעזה. דווקא מספר הקורבנות הגבוה, העקירה ההמונית וההרס העצום של התשתיות האזרחיות הם חלק מרכזי מן התשתית העובדתית, שממנה מסיקים תומכי ההאשמה ברצח עם על כוונת השמדה.

הממדים עצומים. על פי הערכת UNOSAT האחרונה שפרסם OCHA, נכון ל-16 ביוני 2026 נפגעו בסך הכול 201,290 מבנים, כלומר לפי ההערכה 82 אחוזים מכלל המבנים ברצועת עזה. 134,422 מהם סווגו כמבנים שנהרסו. ביולי 2026 דיווח OCHA נוסף על כך, כי מאז אוקטובר 2023 נוצרו יותר מ-60 מיליון טונות של הריסות.

אלה אינם מספרים חסרי חשיבות, ואסור להתייחס אליהם כך. הם עשויים להיות משמעותיים להערכת הלחימה הישראלית, מידתיותן של תקיפות מסוימות, הפרות אפשריות של המשפט ההומניטרי הבין־לאומי, וכמובן גם לבחינת האפשרות לקיומה של כוונת רצח עם.

אך בדיוק כאן עובר הגבול המשפטי: היקף התוצאות הוא ראיה לשאלת הכוונה, אך אינו הכוונה עצמה. אותו הרס יכול, בהתאם למכלול הראיות, לנבוע מסיבות צבאיות, פוליטיות או פליליות שונות בעלות משמעות משפטית. לכן לא די להסיק ישירות מן התוצאה על מטרה ספציפית להשמיד קבוצה מוגנת ככזו.

במיוחד כאשר כוונה זו אינה מוכחת באמצעות צו השמדה מפורש מטעם המדינה, אלא אמורה להיגזר מההתנהגות, רף ההוכחה גבוה. בהליך קרואטיה נגד סרביה קבע בית הדין הבין־לאומי לצדק כי כאשר מסיקים כך על כוונת רצח עם מדפוס התנהגות, היא חייבת להיות המסקנה הסבירה היחידה.

לכן מטרותיה הצבאיות המוצהרות של ישראל נעשות רלוונטיות ישירות. המלחמה החלה לאחר המתקפה בהובלת חמאס ב-7 באוקטובר 2023. גורמי ממשל ישראליים וצה״ל תיארו שוב ושוב את מטרות המלחמה כהשבת החטופים וכן ריסוק היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס . מטרה זו, שנוסחה באופן רשמי, חייבת להיכלל בהערכה הכוללת בעת בחינת טענה בדבר כוונת השמדה, אך אינה מפריכה כוונה כזו באופן אוטומטי. כאשר כוונת ההשמדה נגזרת מדפוס התנהגות, על פי פסיקת בית הדין הבין־לאומי לצדק, קיומה חייב להיות המסקנה הסבירה היחידה העולה ממכלול הראיות. מטרות צבאיות או פוליטיות נוספות אינן שוללות באופן עקרוני כוונת רצח עם.

ℹ️ מדוע עזה נהרסה בשטח כה נרחב

מראה הנזק הנוכחי בעזה אינו נובע מסיבה אחת בלבד. חלק ניכר מההרס נגרם מתקיפות אוויריות ומלחימות קרקעיות קשות במרחב עירוני צפוף ביותר. לכך מצטרפים פיצוצים והריסות יזומים בידי צה״ל.

על פי הצגת הדברים של צה״ל, מבנים נהרסים בכוונה, בין היתר, כאשר הם משמשים חלק מן התשתית הצבאית של חמאס. אלה כוללים פירי מנהרות ומתקנים תת־קרקעיים, מחסני נשק, עמדות פיקוד ושליטה, עמדות שיגור ותצפית, וכן מבנים שבהם הוטמנו מטעני חבלה. צה״ל תיעד שוב ושוב מנהרות, כלי נשק ומתקנים צבאיים בתוך מבנים אזרחיים או ישירות מתחת להם.

הבעיה משתרעת גם מתחת לפני השטח. מערכת המנהרות המסועפת של חמאס עוברת בחלקה מתחת לאזורי מגורים צפופים ולמתקנים אזרחיים אחרים. לכן הרס מתקנים צבאיים תת־קרקעיים עלול לגרום גם נזק ניכר למבנים שמעליהם. במקרים אחרים מבנים נהרסים באופן מבוקר כדי להפוך מבנים ששימשו לצרכים צבאיים לבלתי שמישים לצמיתות.

חלק נוסף מן ההריסות בוצע לצורך יצירה או שמירה של אזורי ביטחון, מסדרונות צבאיים ומרחבים פתוחים לתצפית ולתנועה.

מראהו של מבנה הרוס אינו מגלה עדיין מדוע נהרס. ייתכן שנפגע בלחימה, היה יעד לתקיפה על תשתית צבאית, נהרס באופן מבוקר בשל מנהרה או מטען חבלה, או סולק במסגרת אזור ביטחון. 

בדיוק משום כך היקף ההרס העצום עשוי להיות חשוב להערכה המשפטית, אך כשלעצמו עדיין אינו מוכיח כוונת השמדה ספציפית כלפי האוכלוסייה הפלסטינית.

מה באמת קבע בית הדין הבין־לאומי לצדק

כמעט שום משפט לא קוצר והוצג באופן מטעה בתדירות כה גבוהה מאז ינואר 2024 כמו הטענה שבית הדין הבין־לאומי לצדק כבר קבע שרצח עם בעזה הוא „סביר“. הוא לא קבע זאת.

נשיאת בית הדין דאז, ג׳ואן דונוהיו, הבהירה מאוחר יותר במפורש שבית הדין לא קבע שהטענה בדבר רצח עם ישראלי היא סבירה. בית המשפט עסק בהליך בנוגע לאמצעים זמניים בזכויות שדרום אפריקה טענה להן מכוח אמנת רצח העם, ובהן זכותם של הפלסטינים בעזה להיות מוגנים מפני רצח עם.

⚠️ מה לא נובע מהאג

האמצעים הזמניים של בית הדין הבין־לאומי לצדק אינם פסק דין בשאלה אם ישראל מבצעת רצח עם. באותה מידה, בית הדין לא קבע שהאשמת רצח העם עצמה כבר הוכחה כסבירה.

שהבחנה זו אינה דקדוק משפטי גרידא מראה המצב הנוכחי של ההליך. באמצעות צו מיום 21 במאי 2026 קבע בית הדין מועדים נוספים להגשת כתבי הטענות של דרום אפריקה וישראל. ההליך נמצא אפוא עדיין בשלב הדיון לגופו. עד היום לא קיים פסק דין בשאלה אם ישראל הפרה את אמנת רצח העם.

דווקא חוקרי רצח עם מציגים את בית הדין הבין־לאומי לצדק באופן שגוי

הדיון נעשה ראוי לציון במיוחד אצל האיגוד הבין־לאומי של חוקרי רצח עם, בקיצור IAGS. האיגוד אימץ ב-31 באוגוסט 2025 החלטה שבה קבע שהמדיניות והמעשים של ישראל בעזה ממלאים את ההגדרה המשפטית של רצח עם לפי סעיף II לאמנת רצח העם.

אגודה מדעית רשאית כמובן להגיע למסקנה זו. אולם הדבר נעשה בעייתי כאשר ההחלטה שלה עצמה מציגה את מצב ההליך המשפטי באופן מרחיק לכת יותר מכפי שבית המשפט עצמו עשה.

בהחלטה נאמר, בתמצית, ששלושת הצווים של בית הדין הבין־לאומי לצדק מינואר, מרץ ומאי 2024 קבעו שסביר שישראל מבצעת רצח עם בעזה. דווקא פרשנות זו סותרת את ההבהרה המפורשת המאוחרת של נשיאת בית הדין דאז, ג׳ואן דונוהיו.

אין זו זניחות. איגוד הטוען למומחיות מדעית מיוחדת דווקא בהגדרה ובהערכה של רצח עם צריך להיות מדויק במיוחד בהצגת החלטה מרכזית של בית המשפט העליון של האו״ם.

גם להסכמה שצוטטה לעיתים קרובות להחלטה ראוי להביט פעם נוספת. 86 אחוזים מהמצביעים תמכו בה. אולם בהצבעה השתתפו רק כ-28 אחוזים מכלל החברים. מתוך „86 אחוזי תמיכה“ נוצר במהירות בחלק מהסיקור הרושם של קונצנזוס מדעי כמעט מוחלט. אפילו הגרדיאן תיקן מאוחר יותר את הצגתו המקבילה.

חוות דעת של מומחים נותרת חוות דעת של מומחים. היא אינה איסוף ראיות, אינה חקירה נגדית ואינה קביעה שיפוטית של עובדות.

ברטוב, שו ומרדכי: המומחיות רלוונטית, אך אינה חסינה מטעויות

ברטוב הוא פרופסור ללימודי שואה ורצח עם באוניברסיטת בראון, ועוסק זה עשרות שנים במלחמות, בפשעים המוניים וברצח עם.

גם מרטין שו עוסק זה זמן רב במחקר אקדמי של מלחמות ורצח עם. אפשר לבקר את הגדרותיו, אך אי אפשר פשוט לבטל את עיסוקו המקצועי בנושא.

אצל לי מרדכי המוקד האקדמי המקורי, לעומת זאת, הוא ההיסטוריה של האימפריה הביזנטית, כלומר האימפריה הרומית המזרחית. במסגרת הפרויקט שלו „Bearing Witness“ הוא אסף וניתח חומר רב על מלחמת עזה.

אך מכאן נובעת התובנה החשובה יותר: קורות חיים אינם מכריעים את הדיון הזה לשום כיוון. תואר פרופסור אינו הופך טענה לנכונה באופן אוטומטי. מנגד, ניתוח מתועד אינו נעשה אוטומטית שגוי רק משום שמחברו חקר במקור תחום היסטורי אחר.

המכריעים הם השיטה, המקורות, השלמות, הראיות הסותרות והשאלה אם העובדות המתועדות אכן מובילות למסקנה הנטענת.

כאשר הגדרה מדעית ועבירה פלילית מתערבבות זו בזו

חלק נוסף מן הבעיה נעוץ בכך שמחקר רצח עם אינו עובד אך ורק עם ההגדרה הצרה של המשפט הבין־לאומי.היסטוריונים ומדעני חברה משתמשים לעיתים במושגים רחבים יותר, הכוללים השמדת תרבות, גירוש, התפוררות חברתית או תהליכים ארוכי טווח של השמדת קבוצה.

זהו לגיטימי כגישה מדעית. הבעיה מתעוררת רק כאשר עוברים בין הגדרה רחבה יותר של ג’נוסייד במדעי החברה לבין ההגדרה הקונקרטית של אמנת הג’נוסייד, בלי להבהיר את המעבר הזה.

למרבה הציון, אפילו מאמר בפלטפורמה „Bearing Witness“ מכיר במפורש בהבדל הזה. שם מוסבר כי ההגדרה המשפטית צרה במידה ניכרת ובייחוד בכל הנוגע להוכחת הכוונה היא מציבה רף גבוה במיוחד. ובכל זאת, המחבר מגיע בהמשך, מבחינה פוליטית ומדעית, להערכת המקרה כג’נוסייד.

דווקא את ההפרדה הזאת חייב הדיון הציבורי להיות מסוגל להבין. היסטוריון יכול להעריך אירוע כג’נוסייד בהתאם להגדרה המדעית שלו. אך מכך עדיין לא נובע אוטומטית שהוכח כי מדינה עומדת בתנאים לאחריות מדינתית לפי אמנת הג’נוסייד של האו״ם.

גם בית הדין הפלילי הבינלאומי מבחין בין העבירות

גם בית הדין הפלילי הבינלאומי מראה שהקטגוריות המשפטיות אינן ניתנות להחלפה שרירותית. נגד בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט הוצאו בשנת 2024 צווי מעצר בחשד ל פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. ג’נוסייד אינו נמנה עם האישומים שהועלו בצווים אלה.

אין פירוש הדבר שהטענות של בית הדין הפלילי הוכחו, וגם לא שטענה עתידית לג’נוסייד נשללת באופן תאורטי. אבל הדבר מראה משהו פשוט בהרבה: המשפט הפלילי הבינלאומי מבחין במודע בין פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות וג’נוסייד. לעומת זאת, בדיון הפוליטי הקטגוריות האלה הולכות ומיטשטשות.

ראיות נגדיות אינן נעלמות רק משום שאינן נוחות

אם יש להסיק את הכוונה הספציפית להשמדת הקבוצה מתוך דפוס התנהגות כולל, אסור שהבדיקה תביא בחשבון רק את העובדות התומכות בתזה הזאת. גם פעולות שנראות קשות ליישוב עם אסטרטגיה של השמדה פיזית של הקבוצה חייבות להיכלל בהערכת הראיות.

דוגמה קונקרטית היא מבצע חיסוני הפוליו בשנת 2024. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי בסבב הראשון קיבלו 558,963 ילדים מתחת לגיל עשר את החיסון. עבור כל שלב הוסכם על הפוגות הומניטריות יומיות בנות תשע שעות באזורים מוגדרים כדי לאפשר למשפחות ולצוותים רפואיים להגיע למוקדי החיסונים.

בסבב השני חוסנו, לפי ארגון הבריאות העולמי ויוניסף ילדים נוספים, 556,774 ילדים במנה שנייה. המבצע התקיים בתנאים קשים ביותר. בצפון נאלצו לדחות זמנית שלב אחד בשל קרבות עזים, עקירה והיעדר גישה בטוחה.

חיסונים אלה אינם מוכיחים את ההפך מג’נוסייד. תוכנית הומניטרית יחידה אינה יכולה לבדה להפריך כוונה רחבה יותר. אך באותה מידה יהיה שגוי לטעון שלתהליכים כאלה אין משמעות לשאלת הכוונה. אם יש להסיק כוונת השמדה מתוך ההתנהגות הכוללת, גם מתן אפשרות לחיסון המוני של יותר מחצי מיליון ילדים פלסטינים הוא חלק מהתמונה הכוללת הזאת.

הדבר נכון עקרונית גם לגבי משלוחי סיוע הומניטרי, צעדי פינוי או הפוגות לחימה זמניות. אפשר וצריך להתווכח על היקף, גישה, אספקה מספקת ומכשולים אפשריים. אולם עצם קיומן של פעולות כאלה אינו נעלם בשל כך מהערכת הראיות.

בדיוק בכך טמונה הסכנה המתודולוגית של מסקנה שנקבעה מראש: כל מה שתומך בטענת הג’נוסייד נחשב לראיה. לעומת זאת, כל מה שעלול לדבר נגד הכוונה הנטענת מוכרז כבלתי רלוונטי. כך הופכת בדיקה לרחוב חד-סטרי.

ההשפעה הפוליטית אינה מסתיימת בחדר הסמינר

פוקס קושר את הרטוריקה של הג’נוסייד ישירות לאלימות אנטישמית, ומרחיק לכת מעבר למה שניתן להוכיח באורח רציני. אין ראיה לכך שבארטוב, שו, מרדכי או פרסום מדעי מסוים גרמו למעשי אלימות קונקרטיים. לכן אין לייחס להם סיבתיות כזאת.

לעומת זאת, ניתן להוכיח התפתחות אחרת. ברצח עובדי שגרירות ישראל ירון לישינסקי ושרה מילגרם מול מוזיאון הקפיטול היהודי בוושינגטון הצהיר התוקף החשוד, לפי משרד המשפטים האמריקאי, לאחר המעשה כי פעל למען פלסטין ועזה. במהלך התקיפה על צעדת הזדהות למען החטופים הישראלים בבולדר, קרא מוחמד סברי סולימאן „Free Palestine“ והשליך בקבוקי תבערה לעבר המשתתפים. בת ה-82 קארן דיימונד מתה מאוחר יותר מפצעיה. סולימאן הודה באשמה ובמאי 2026 נידון למאסר עולם ללא אפשרות לשחרור על-תנאי.

פשעים אלה אינם מוכיחים שביקורת על ישראל היא אנטישמית. אך הם מראים באיזו מהירות הדמוניזציה הפוליטית של ישראל יכולה לעבור ליהודים ולישראלים מחוץ למזרח התיכון. כאשר המדינה היהודית מתוארת בפומבי לא עוד כצד לוחם, אלא כמדינת השמדה לכאורה, הדבר משנה את השפה המוסרית של העימות.

מי שטוען לג’נוסייד אינו מתאר בסופו של דבר פשוט אסטרטגיה צבאית שגויה. הוא טוען לאחד הפשעים החמורים ביותר שניתן להעלות על הדעת: ניסיון מכוון להשמיד קבוצת בני אדם באשר היא.

הבעיה האמיתית היא הוודאות שנקבעה מראש

אפשר לקרוא את טיעוניו של בארטוב ולחלוק עליהם. אפשר לבחון את החומר של מרדכי. אפשר לדון במושג הג’נוסייד של שו. אפשר להתייחס ברצינות להחלטת IAGS כהצהרה מדעית בעלת משקל. אף אחד מהדברים האלה אינו מחייב לקבל את מסקנתם כעובדה משפטית שכבר הוכחה.

דווקא המדע צריך להיות מסוגל להתמודד עם אי-ודאות. בעזה קורה לעיתים קרובות, באופן מפתיע, ההפך. המונח „ג’נוסייד“ נאמר תחילה כמסקנה ולאחר מכן העובדות ממוינות לפי השאלה אם הן מתאימות למסקנה הזאת.

יש להתייחס ברצינות להרס העצום ולמספרי הקורבנות הגבוהים. אך כך גם לאמצעים הומניטריים, למבצעי חיסונים, ליעדים צבאיים ולראיות נגדיות אפשריות אחרות. אף אחת מהעובדות האלה אינה מכריעה את המקרה לבדה. דווקא משום כך שאלת הכוונה מחייבת הערכה כוללת ולא בחירה לפי התוצאה הרצויה.

כך חייבת לפעול בדיקה רצינית של הכוונה הספציפית להשמדת הקבוצה. ראיות נגדיות אינן חייבות לשכנע אוטומטית. אבל צריך לבחון ולהסביר אותן, במקום לחתוך אותן מתוך מערך הראיות.

טענת ג’נוסייד אינה מוכחת בהצבעה פה אחד

אנדרו פוקסמצביע על נקודה חשובה. הביקורת המכרעת על הדיון האקדמי בג’נוסייד אינה שהיסטוריונים וסוציולוגים צריכים לשתוק. היא שסמכות מדעית אינה תחליף להוכחת הכוונה הספציפית להשמדת הקבוצה.

בית הדין הבינלאומי לצדק עדיין בוחן בדיוק את השאלה הזאת. במאי 2026 קבע מועדים נוספים להגשת כתבי טענות. פסק דין סופי טרם ניתן.

עד אז קיימים חוות דעת, החלטות, דוחות חקירה, הצהרות פוליטיות והערכות מדעיות. חלקן מדברות על ג’נוסייד, אחרות מתנגדות לכך בתוקף. כולן יכולות להיות חלק ממערך הראיות והטיעונים. אבל הן אינן פסק הדין.

אמנת הג’נוסייד מחייבת להוכיח כוונה ספציפית להשמדת קבוצה. סמכות מדעית יכולה לספק טיעונים, אך אינה יכולה להחליף הוכחה זו. כל עוד ההליך בבית הדין הבינלאומי לצדק נמשך, הטענה שכבר נקבע משפטית שהיה ג’נוסייד היא שגויה.

חומרת ההאשמה אינה מחייבת רף הוכחה נמוך יותר, אלא רף זהיר במיוחד. לכן מי שמאשים את ישראל בג’נוסייד רשאי לטעון בחריפות. אך עליו גם להשלים עם כך שהראיות שלו ייבחנו באותה מידה של חומרה.