00:00 / –:–
כאשר ב-9 בנובמבר 1938 בתי הכנסת בגרמניה עלו באש, חנויות יהודיות נהרסו ואנשים נרדפו רק בשל מוצאם היהודי, לא הייתה מדינה יהודית שיכלה להציע הגנה לנרדפים. מי שרצה לעזוב את גרמניה נאלץ למצוא מדינה שתהיה מוכנה לקלוט אותו. מדינות רבות לא היו מוכנות לכך. עשר שנים לאחר מכן הוקמה ישראל, ובדיוק הניסיון ההיסטורי הזה מסביר מדוע לקיומה של המדינה היהודית יש עבור יהודים ברחבי העולם משמעות החורגת בהרבה מפוליטיקה ומממשלות מתחלפות.
ב-9 בנובמבר 2026 נזכור את פוגרומי נובמבר הנאציים מלפני 88 שנים. גרמניה תנציח שוב את הקורבנות, פוליטיקאים יישאו נאומים וידגישו שאסור להיסטוריה לחזור על עצמה לעולם. זה נכון והכרחי, אך לנוכח האנטישמיות בימינו אין די בהיזכרות בעבר פעם אחת בשנה.
עלינו לעסוק גם בשאלה מדוע היו ליהודים אז כה מעט אפשרויות להימלט מהרדיפה, ומדוע להגדרה העצמית היהודית יש עד היום חשיבות מרכזית כל כך.
9 בנובמבר 1938 וסופה של כל תחושת ביטחון
פוגרומי נובמבר לא היו התפרצויות ספונטניות של אוכלוסייה זועמת, אלא פעולת אלימות מאורגנת נגד אנשים ומוסדות יהודיים, ביוזמת ההנהגה הנאצית.
לפי נתוני מוזיאון ארצות הברית לזכר השואההוצתו יותר מ־1,400 בתי כנסת, אלפי עסקים יהודיים ניזוקו ודירות נבזזו. יהודים הוכו ונרצחו. כ־30,000 גברים יהודים נעצרו, וכ־26,000 מהם נשלחו למחנות ריכוז.
המשטרה לא הגנה על הקורבנות, אלא הייתה בעצמה חלק ממנגנון הרדיפה הממלכתי. במקומות רבים הורשו הכבאים למנוע מהלהבות להתפשט למבנים סמוכים, בעוד שבתי תפילה יהודיים נהרסו.
גם בוורמס, אחת הקהילות היהודיות ההיסטוריות החשובות ביותר בגרמניה, הוצת בית הכנסת מימי הביניים בלילה שבין 9 ל־10 בנובמבר 1938. לאחר מכן נהרסו גם הקירות שנותרו. השיקום החל בשנים 1956/57, ובדצמבר 1961 נפתח בית הכנסת מחדש, כפי שמתעדת עיריית ורמס .
Passende X-Beiträge
Aus dem SCHLAGSEITE X-Archivעבור האוכלוסייה היהודית היה ברור לכל המאוחר עתה, שהמדינה הגרמנית כבר אינה מבטיחה את ביטחונה, אלא שהיא עצמה מהווה את הסכנה הגדולה ביותר עבורה.
יהודים רבים ראו בעצמם חלק מובן מאליו מהחברה הגרמנית. הם היו גרמנים, לחמו למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה, עבדו כרופאים, כבעלי מלאכה או כסוחרים, והיו חלק מהחיים החברתיים במשך דורות.
אך עבור הנאציונל-סוציאליסטים לא היה לכך כל משקל. בין אם היו דתיים או חילונים, אמידים או עניים, בעלי מעמד חברתי או אלמונים — הגורם המכריע היחיד היה מוצאם היהודי.
העולם ידע על הרדיפה, אך כמעט שלא היה מוכן לקלוט פליטים
כבר חודשים לפני פוגרומי נובמבר התברר עד כמה קשה היה לפליטים יהודים למצוא הגנה מחוץ לגרמניה.
מ-6 עד 15 ביולי 1938 נפגשו נציגים של 32 מדינות באוויאן שבצרפת, כדי לדון בקליטת האנשים שנמלטו מגרמניה ומאוסטריה.
הוועידה הבינלאומית כונסה ביוזמת נשיא ארצות הברית פרנקלין ד‘ רוזוולט. המשתתפים הביעו את הזדהותם עם הנרדפים, אך ברובם לא היו מוכנים להקל את תקנות ההגירה שלהם.
המוזיאון השואה של ארצות הבריתמתעד כי למעט הרפובליקה הדומיניקנית, שום מדינה משתתפת לא התחייבה למכסות פליטים נוספות.
הנאצים יכלו להסיק מכך מסר שהיה רצוי מבחינתם: מדינות אחרות אמנם מתחו ביקורת על רדיפת היהודים, אך כמעט שלא רצו לקלוט בעצמן את הפליטים היהודים.
כמובן, היו אנשים וארגונים שפעלו למען הנרדפים, ארגנו נתיבי מילוט והצילו חיים. יהודים רבים אכן הצליחו להגיע למקום מבטחים. אולם האפשרויות היו מוגבלות, ועבור משפחות רבות מספור הפך החיפוש אחר מדינה שתקלוט אותן למרוץ נגד הזמן.
חומרה מיוחדת נודעת בהקשר זה למדיניות הבריטית בשטח המנדט דאז של פלשתינה.
במקום כבר התקיימו קהילות יהודיות, ערים ומוסדות פוליטיים. מהגרים יהודים הקימו במשך עשרות שנים תשתית כלכלית וחברתית, אך על הכניסה לארץ החליט הממשל הבריטי של המנדט.
במאי 1939, כאשר רדיפת יהודי אירופה כבר הייתה גלויה לעין, פרסמה ממשלת בריטניה את הספר הלבן שלה בנושא מדיניותה בפלשתינה. הוא הגביל את ההגירה היהודית בחמש השנים שלאחר מכן לסך של כ-75,000 בני אדם. לאחר מכן, הגירה נוספת הייתה אמורה להיות תלויה עקרונית בהסכמת האוכלוסייה הערבית.
הגבלות אלה מוזכרות, בין היתר, בתיאור ההיסטוריה של משרד החוץ הישראלי בנוגע לחוק השבות ומתועד גם במסמכים של מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה.
דווקא בתקופה שבה יהודי אירופה נזקקו בדחיפות למקלט, הוגבל עבורם גם נתיב מילוט זה עוד יותר.
כיום איש אינו יכול לחשב באופן רציני כמה אנשים ניתן היה להציל באמצעות מדיניות פליטים אחרת. אף על פי כן, האחריות ההיסטורית של המדינות שהותירו את גבולותיהן סגורים במידה רבה ברורה לחלוטין.
ישראל לא קמה רק בעקבות השואה
עד היום רווחת התפיסה שישראל נוסדה בעקבות השואה, כביכול כפיצוי בינלאומי על רציחתם של שישה מיליון יהודים.
מבחינה היסטורית, תיאור זה מצמצם את התמונה יתר על המידה.
הקשר היהודי לארץ ישראל נמשך אלפי שנים לאחור. ירושלים הייתה המרכז הדתי והתרבותי של העם היהודי זמן רב לפני היווצרותו של הציונות המודרנית. גם לאחר גירושים ומאות שנים של גלות המשיכו יהודים לחיות במולדתם ההיסטורית.
התנועה הציונית המודרנית קמה כבר במאה ה־19. תיאודור הרצל ארגן בשנת 1897 את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, שבו הוכרזה הקמתו של בית לאומי יהודי המובטח מבחינה משפטית כמטרה פוליטית.
הרצל הבין ששוויון הזכויות החברתי של אזרחים יהודים אינו מספק הגנה קבועה מפני אנטישמיות. אפילו במדינות אירופיות שראו בעצמן מודרניות ונאורות, יהודים יכלו להפוך שוב לדימוי האויב.
הרדיפה הנאצית אישרה באכזריות עד כמה חשש זה היה מוצדק.
ב־14 במאי 1948 הכריז דוד בן־גוריון על עצמאותה של ישראל. קדמו לכך עשרות שנים של בניין יהודי, פיתוח מוסדות עצמאיים והחלטת החלוקה של האו״ם מ־29 בנובמבר 1947.
ה הכרזת העצמאות של ישראל קבעה במפורש את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית לאומית והכריזה על ישראל כמדינה שאמורה להיות פתוחה לעלייה יהודית.
ישראל לא הייתה מתנה שהעולם העניק ליהודים מתוך רגשות אשם. הקמת המדינה הייתה תוצאה של תנועה לאומית ארוכה, זיקה היסטורית והגשמה עצמית פוליטית.
עבור ניצולי השואה נוצרה עתה אפשרות שלא עמדה לרשותם במהלך הרדיפה הנאצית.
הם יכלו לעלות למדינה יהודית, שהחליטה בעצמה על תנאי הקבלה שלה.
על פי נתוני מוזיאון השואה של ארצות הברית הגיעו לישראל כ-140,000 ניצולי שואה בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה.
אנשים שאירופה נטלה מהם את משפחותיהם, את רכושם ולעיתים קרובות כל בסיס לחייהם, יכלו להתחיל שם חיים חדשים.
מדוע ישראל משמעותית עבור יהודים יותר מממשלה
מי שרוצה להבין מדוע יהודים רבים, גם מחוץ לישראל, חשים קשר עמוק למדינה היהודית, צריך להבחין בין מדינה לבין הממשלה המכהנת באותה עת.
ממשלות נבחרות, אפשר להדיחן בבחירות, והן מקבלות החלטות שעליהן מותר להתווכח. גם בישראל הדבר מתרחש באופן קבוע, לעיתים בלהט פוליטי שבצורה זו כמעט אינו מוכר בגרמניה.
אולם המשמעות העקרונית של ישראל אינה תלויה בשאלה אם מישהו תומך בבנימין נתניהו או מעדיף ראש ממשלה אחר.
ישראל היא המדינה שבה העם היהודי הגשים את הגדרתו העצמית הלאומית. יש לה מוסדות משלה, צבא, הנהגה פוליטית בעלת לגיטימציה דמוקרטית ויכולת להחליט בעצמה על האינטרסים הביטחוניים שלה.
טענה זו מתבטאת באופן הברור ביותר בחוק השבות הישראלי משנת 1950היא מעניקה ליהודים, באופן עקרוני, את הזכות להגר לישראל. באמצעות הסדרים מאוחרים יותר הורחבו זכויות אלה גם לבני משפחה מסוימים.
משמעות הדבר היא שינוי יסודי לעומת המצב בשנת 1938.
באותה תקופה היו פליטים יהודים תלויים בנכונותן של מדינות זרות לקלוט אותם. כיום קיימת מדינה יהודית הרואה בקליטת מהגרים יהודים חלק ממשימתה המדינתית.
אין פירוש הדבר ערובה מוחלטת לביטחון. ישראל עצמה חשופה לאיומים, כפי שממחישה ההיסטוריה של מלחמותיה ושל פיגועי הטרור.
עם זאת, מכריע שיהודים שם אינם תלויים אך ורק בשאלה אם ממשלות אחרות מוכנות להגן עליהם או לקלוט אותם.
לפיכך יש לישראל משמעות שאי אפשר לצמצמה לדת או לפוליטיקה מפלגתית. היא ביטוי להגדרה העצמית היהודית ותשובה קונקרטית לניסיון ההיסטורי של רדיפות ושל היעדר הגנה.
השבעה באוקטובר הראה שוב את חשיבותה של הביטחון היהודי
ב־7 באוקטובר 2023 ביצעו חמאס וארגוני טרור פלסטיניים נוספים מתקפה מתואמת על ישראל. אזרחים נרצחו במכוון, אנשים נחטפו וקהילות שלמות הותקפו.
האחריות של חמאס ושל הקבוצות המעורבות מתועדת באופן נרחב, בין היתר על ידי ועדת החקירה של האו״ם.
הטרור פגע במדינה יהודית ריבונית, שלמרות אמצעי הביטחון שלה לא הצליחה למנוע מאלפי תוקפים לחצות את הגבול. רשויות הביטחון וההנהגה הפוליטית של ישראל חייבות לתת את הדין על כישלון זה.
עבור יהודים מחוץ לישראל היו ל-7 באוקטובר השלכות נוספות.
במדינות רבות עלה באופן ניכר מספר התקריות האנטישמיות. יהודים הואשמו באחריות לפעולות הצבאיות הישראליות, אוימו והותקפו, אף שלא היו מעורבים בהחלטות אלה ולא נשאו באחריות אישית כלשהי להן.
ניתן להמחיש זאת גם בגרמניה באמצעות נתונים קונקרטיים.
האגודה הפדרלית של מרכזי המחקר והמידע על אנטישמיות, ובקיצור RIAS, תיעדה בשנת 2025 בסך הכול 8,725 תקריות אנטישמיות. מספר זה היה כמעט זהה לזה שנרשם בשנת 2024, ויותר מפי שלושה ממספרן בשנת 2022.
ב-68 אחוזים מהתקריות שתועדו זוהתה אנטישמיות הקשורה לישראל.
הטקסט שפורסם ב-17 ביוני 2026 דוח RIAS השנתי מתעד בנוסף 178 תקיפות ו-257 איומים.
מאחורי המספרים האלה עומדים אנשים שסופגים עוינות בחיי היומיום משום שהם יהודים או נתפסים כיהודים.
מה הקשר בין תלמיד יהודי בגרמניה לבין החלטה של ממשלת ישראל? מדוע רב בבית מרכול גרמני צריך להיות מואשם באחריות למלחמה? ומדוע קהילה יהודית צריכה לחשוש לביטחונה כאשר מתנהלים עימותים צבאיים במזרח התיכון?
השאלות האלה אינן תיאורטיות כלל. המקרים שתיעד RIAS מראים באיזו מהירות ביקורת כביכול על ישראל עלולה להפוך לעוינות גלויה כלפי יהודים.
מי שמטיל על אנשים יהודים אחריות קולקטיבית למעשיה של מדינה אינו מותח ביקורת על ממשלה. הוא עושה שימוש בדפוס חשיבה אנטישמי.
תרבות הזיכרון חייבת להימדד ביחסה ליהודים החיים
גרמניה מציינת באמצעות אתרי הנצחה, אבני נגף ואירועים רשמיים את פשעי הנאציזם. הדבר חשוב, משום שלשואה ולהיסטוריה הארוכה של האנטישמיות חייב להיות מקום קבוע בתודעה ההיסטורית.
אך עד כמה אמינה ההנצחה הזאת, כאשר יהודים חוששים כיום שוב להפגין את זהותם בפומבי?
כאשר בתי ספר יהודיים ובתי כנסת זקוקים להגנה משטרתית מיוחדת, כאשר אנשים מותקפים בשל חבישת כיפה או כאשר בהפגנות קוראים להשמדת ישראל, הדאגה השנתית ב־9 בנובמבר אינה מספיקה.
ההשוואה ההיסטורית מחייבת דיוק. גרמניה של 2026 אינה גרמניה הנאצית של 1938. דווקא משום כך חשוב לזהות התפתחויות אנטישמיות בימינו בשלב מוקדם ולהתייצב מולן בנחישות.
המאבק באנטישמיות מתחיל באנשים החיים כיום בגרמניה. הם זכאים לקיים את דתם, לשמר את זהותם התרבותית ולהצהיר בפומבי על זיקתם לישראל, בלי להיות מאוימים בשל כך.
באותה מידה, האחריות ההיסטורית של גרמניה כוללת התייחסות רצינית לקיומה ולביטחונה של ישראל.
המדינה היהודית אינה גחמה פוליטית של המאה ה־20, ואף לא פתרון זמני שאחרים יכולים להחליט כרצונם אם הוא מוצדק.
היא תוצאה של מאבק ממושך להגדרה עצמית, שהחל כבר לפני עליית הנאצים לשלטון.
מה שעלינו להבין כיום מן-9 בנובמבר
בשנת 1938 משפחות יהודיות לא יכלו לסמוך על כך שאי-שם בעולם תיפתח בפניהן דלת. מי שרצה להימלט נזקק לאשרות, לכסף, לקשרים ובעיקר למדינה שהייתה מוכנה לקלוט אותו.
הקמתה של ישראל שינתה מן היסוד את נקודת המוצא ההיסטורית הזו.
כיום העם היהודי יכול לעצב את עתידו הלאומי במדינה משלו, ואינו חייב להפוך את זכותו לקיום מדיני לתלויה בהסכמתם של אחרים.
זו גם הסיבה לכך שאינני מודד את חשיבותה של ישראל רק לפי החלטות ממשלתה. אפשר וצריך לדון בצעדים פוליטיים קונקרטיים. מבחינתי, זכות קיומה של המדינה היהודית אינה עומדת לדיון.
מי שמנציח ב־9 בנובמבר את זכרם של היהודים שנרדפו ונרצחו, צריך להסיק מכך גם מחויבות כלפי היהודים החיים כיום. על כך נמנים מאבק נחוש באנטישמיות, הגנה על החיים היהודיים בגרמניה והכרה בסיבה לכך שמדינה יהודית ריבונית חיונית לביטחונו ולהגדרתו העצמית של העם היהודי.
עם ישראל חי. העם היהודי חי.
ℹ️ בסיסי עובדות ומקורות ראשוניים לכתבה 📑
▶️ מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה:
ליל הבדולח
תיעוד של הפוגרומים של נובמבר 1938, של ארגונם ושל השלכותיהם.
▶️ מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה:
ועידת אוויאן
סקירה היסטורית של הוועידה הבינלאומית לפליטים ביולי 1938.
▶️ משרד החוץ הישראלי:
חוק השבות, 1950
הצגה היסטורית של העלייה היהודית, של הספר הלבן הבריטי משנת 1939 ושל חוק השבות הישראלי.
▶️ הכנסת:
מגילת העצמאות
הכרזת העצמאות של ישראל מ־14 במאי 1948.
▶️ מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה:
פליטים
מידע על מנוסתם של ניצולים יהודים ועל הגירתם לישראל.
▶️ האומות המאוחדות:
דו״ח ועדת החקירה העצמאית בעניין ההתקפות מ־7 באוקטובר 2023
תיעוד ההתקפות על אזרחים ישראלים ושל מעורבותן של קבוצות פלסטיניות חמושות.
▶️ האיגוד הפדרלי RIAS:
תקריות אנטישמיות בגרמניה בשנת 2025
נתונים כלל־ארציים על תקריות אנטישמיות, התקפות, איומים ואנטישמיות הקשורה לישראל.
▶️ WELT, ראקל ארדטמן:
האי המציל שלא היה קיים ב־1938
מאמר דעה מ־9 בנובמבר 2026, המשמש נקודת מוצא מערכתית.
🔎 גיליתם טעות, ביקורת או תוספת?
SCHLAGSEITE.eu מחויבת למחקר קפדני ולתיקונים שקופים. האם גילית טעות עובדתית, ניסוח לא ברור או קישור שאינו תקין? שלח לי את הערתך. אם אפשר, נא לציין מקור שניתן לאמת.
