עזה אחרי חמאס היא כבר מזמן יותר משאלה תאורטית. במערב מתנהל ויכוח נלהב על עזה. כמעט כל דרישה פוליטית מופנית לישראל. לעיתים רחוקות בהרבה עוסקים בשאלה איזו אחריות נושא חמאס לאסון וכיצד אמור להיראות עתידה של עזה, כל עוד ארגון טרור אסלאמיסטי נותר חמוש, מאורגן פוליטית ומושרש בחברה. דווקא בקרב הפלסטינים מתחיל הדיון הזה להשתנות באופן ניכר.

מאמר דעה עדכני מאת אחמד פואד אל-חטיב, יליד עזה, ב־ניו יורק טיימס מציג את העימות הזה בבהירות יוצאת דופן. המאמר פורסם ב־4 בספטמבר 2026 תחת הכותרת „כדי שעזה תשתקם, יש לגרש את חמאס“. אל-חטיב אינו דורש פחות סולידריות עם הפלסטינים. הוא דורש סולידריות אחרת: כזו שאינה מייפה את חמאס, אינה מתעלמת מאחריות פלסטינית ואינה מוסרת שוב את עתידה של עזה לידי תנועה אסלאמיסטית חמושה.

קל היה לדחות זאת כדעה אישית. אולם הנתונים העדכניים מעזה ומיהודה ושומרון מראים שמשהו אכן משתנה. רק לא באופן הנוח והחד-משמעי שחלק מהאנשים היו רוצים.

Passende X-Beiträge

Aus dem SCHLAGSEITE X-Archiv

MOSSADiL 27.10.2026 · 06:48 Uhr HAMBURG: Berichten zufolge versammelten sich in Hamburg Tausende Islamisten und forderten die Scharia in Deutschland. Wenn Menschen die demokratische Verfassungsordnung offen ablehnen und ihre…

עזה אחרי חמאס: הביקורת של אל-חטיב עמוקה יותר ממאזן של מלחמה אבודה

אחמד פואד אל-חטיב גדל בעיר עזה ועזב את האזור ב־2005. כיום הוא עמית מחקר בכיר במכון Atlantic Council ומנהל שם את פרויקט Realign For Palestine, הקורא לאי-אלימות, לדו-קיום ולכיוון פוליטי חדש של התנועה הלאומית הפלסטינית.

לפי Atlantic Council, מאז 7 באוקטובר 2023 איבד אל-חטיב 33 קרובי משפחה מדרגה ראשונה ומעגלים רחבים יותר. למרות זאת, הוא נמנה עם המבקרים הפלסטינים החריפים ביותר של חמאס.

טענתו חורגת מהקביעה שחמאס הוביל את עזה אסטרטגית אל עבר אסון. אל-חטיב מתאר את חמאס כפרויקט אידאולוגי. כבר כנער הוא חווה כיצד התנועה השתמשה במסגדים לגיוס דתי ופוליטי וניסתה לזכות בפלסטינים צעירים לתפיסת ההתנגדות האסלאמיסטית שלה.

האידאולוגיה הזאת לא נעלמה עם האבדות הצבאיות של הארגון. גם מסמך היסוד המדיני שפורסם ב־2017 הגדיר את פלסטין לפי כל השטח שבין הירדן לים התיכון. אמנם חמאס קיבל בו מדינה פלסטינית על בסיס קווי 1967 כאפשרות לקונצנזוס לאומי, אך לא הכיר בישראל. המסמך לא החליף את אמנת חמאס מ־1988 ולא ביטל אותה. אפילו ניתוח שהיה מכוון יחסית לדיאלוג מטעם המועצה האירופית ליחסי חוץ הצביע משום כך על הסתירות בין ניסוחים שנשמעו פרגמטיים יותר לבין העמדה העקרונית שעדיין נותרה כלפי ישראל.

בדיוק בכך טמונה הבעיה האמיתית: ארגון יכול להפסיד במלחמה ועדיין לשמור על האידאולוגיה שלו.

לכן 7 באוקטובר 2023 לא היה אסון טבע ולא תגובה היסטורית בלתי נמנעת. חמאס וקבוצות בעלות ברית קיבלו החלטה פוליטית וצבאית. כ־1,200 בני אדם נהרגו בישראל ו־251 בני אדם נחטפו לעזה. אחריותה של ישראל למעשיה במלחמה שלאחר מכן אינה מבטלת את אחריותו של חמאס.

מה משתנה בציבור הפלסטיני

המחקר העדכני של המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות וסקרים הוא במיוחד חושפני. בין 5 ל־8 באוגוסט 2026 רואיינו פנים אל פנים 1,270 פלסטינים, מהם 440 בעזה ו־830 ביהודה ושומרון. טווח הטעות שצוין הוא 3.5 נקודות אחוז.

עם זאת, המתודולוגיה מחייבת הסתייגות. עזה אינה סביבה פוליטית חופשית. הסקר נערך באזורים ללא נוכחות צבאית ישראלית ממערב, מדרום ומצפון ל״קו הצהוב״. תושבי אזורים שבשליטה ישראלית, ובהם רפיח וכן חלקים מצפון רצועת עזה ומח׳אן יונס, רואיינו במקלטים. לכן התוצאות הן תמונת מצב חשובה, אך אינן גילוי מתמטי על כל תושב בעזה.

המגמה ברורה. חמאס מאבד תמיכה, האמון במאבק המזוין יורד והמשא ומתן זוכה לתמיכה רבה יותר. עבור עזה אחרי חמאס זהו אות חשוב, אך עדיין לא סדר פוליטי חדש. להפוך זאת לפנייה רחבה לישראל או לתנועת שלום חדשה יהיה פשוט שגוי.

ℹ️ יותר משא ומתן אינו פירושו אוטומטית יותר הכרה בישראל

44% תומכים בפתרון שתי המדינות בניסוחו הכללי, ו־50% מתנגדים לו. 58% סבורים שבשל התפתחות ההתנחלויות הוא כבר אינו מעשי. במקביל, 56% מעדיפים, מבין מודלים קונקרטיים, מדינה פלסטינית על בסיס קווי 1967. העלייה בנכונות למשא ומתן מתארת אפוא בעיקר שינוי בשיטה המועדפת, ולא בהכרח הערכה מחודשת ועקרונית של ישראל.

עזה מבקרת את האלימות באופן חריף יותר ועדיין תומכת יותר בחמאס

שילוב נוסף מתוך הסקר מונע מסקנות נוחות מדי.

בעזה 65% מסכימים עם הקביעה שההתנגדות המזוינת לא הגנה על הפלסטינים ולא סיימה את השליטה הישראלית, אלא תרמה לחורבן עזה. ביהודה ושומרון מדובר רק ב־35%.

במקביל, 33% בעזה עדיין מזדהים עם חמאס. ביהודה ושומרון מדובר ב־18% בלבד. הירידה שם, בשיעור 14 נקודות אחוז, הייתה אפילו חדה יותר מאשר בעזה, שם הסתכמה בשמונה נקודות.

אין בכך סתירה. הדבר ממחיש עד כמה דעות פוליטיות עשויות להיות סותרות לאחר מלחמה כזאת. אדם יכול להגיע למסקנה שהמאבק המזוין נכשל כישלון קטסטרופלי, בלי לוותר מיד על זיקתו הפוליטית או האידאולוגית לחמאס.

האגדה על הצלחה צבאית מאבדת במיוחד מכוחה במקומות שבהם תוצאותיה נראות ישירות. אך בכך הארגון עצמו עדיין אינו נעלם.

ואקום הנהגתי אינו עדיין חלופה ליברלית

גם אובדן החשיבות של חמאס ושל פת״ח לא צריך להתפרש בטעות כהיווצרותו של מרכז טכנוקרטי לא-אלים.

44% מהנשאלים אומרים שלא חמאס ולא פת״ח, בהנהגת מחמוד עבאס, ראויים לייצג את הפלסטינים. אולם כאשר שואלים על יורש אפשרי לעבאס, מרואן ברגותי מוביל בבירור. 39% מציינים אותו כיורש המתאים ביותר, הרחק לפני מנהיג חמאס ח׳ליל אל-חיה עם 16% ומוחמד דחלאן עם 15%.

בבחירות נשיאותיות היפותטיות היה ברגותי זוכה אפילו ל־54% בקרב בעלי הסבירות להצביע.

ברגותי הוא אפוא הביטוי האישי החזק ביותר כיום לוואקום ההנהגתי הפלסטיני. אך הוא אינו מודל פוליטי חלופי בסגנון אל-חטיב. בכיר פת״ח ותיק זה יושב בכלא בישראל מאז 2004. בית משפט ישראלי הרשיע אותו בשל מעורבותו במעשים שבהם נהרגו חמישה בני אדם, וגזר עליו חמישה מאסרי עולם. ברגותי לא הכיר בסמכותו של בית המשפט.

חולשתם של חמאס ושל עבאס אינה יוצרת אפוא אוטומטית חלופה פוליטית מתונה. בשלב הראשון היא יוצרת ואקום.

פירוק הנשק נותר המבחן האמיתי

האמביוולנטיות בולטת במיוחד בסוגיית הנשק. מי שמדבר על עזה אחרי חמאס אינו יכול לעקוף את שאלת פירוק הנשק.

72% מכלל הנשאלים מתנגדים לפירוק חמאס מנשקו כל עוד ישראל לא נסוגה לחלוטין מעזה. בעזה מדובר ב־62%, וביהודה ושומרון ב־79%. שיעור דומה סבור שפירוק נשק מוקדם לא יוביל לנסיגה ישראלית, אלא ללחימה חדשה.

חמאס הודיע ביולי 2026 כי הוא מוכן עקרונית להפקיד את נשקו, במסגרת התהליך המוסכם, תחת פיקוח הממשל הפלסטיני הזמני NCAG. עם זאת, הסדר, השליטה והשאלה אילו צעדים ישראל צריכה לבצע קודם נותרו שנויים במחלוקת.

סדר שלאחר המלחמה גם אינו יכול להגביל את עצמו לחמאס בלבד. אם ארגונים חמושים אחרים, כגון הג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני או קבוצות חמושות עצמאיות, ישמרו על מבניהם, הבעיה הבסיסית תיפתר רק בחלקה. ממשלה אזרחית אינה יכולה לשלוט לאורך זמן כל עוד גורמים מתחרים יכולים להחליט באופן עצמאי על נשק ועל מלחמה.

סקרים יכולים לשנות הלכי רוח פוליטיים. נשק, כוח אדם, מבנים פיננסיים ומנגנוני ביטחון הם כוח. אין לבלבל בין האחד לאחר.

בעזה התנגדות גלויה לחמאס הייתה מסוכנת

עד כמה אפשר בכלל לארגן התנגדות פוליטית באופן חופשי — זו שאלה נוספת.

במרץ 2025 יצאו מאות בני אדם לרחובות בבית לאהיא שבצפון עזה. בהפגנות שתיעדה רויטרס נדרשה במפורש הסתלקותו של חמאס. הפגנות נוספות התקיימו בהמשך בחלקים אחרים של עזה.

אמנסטי אינטרנשיונל תיעד בהמשך איומים, הפחדה, חקירות והתעללות במפגינים מצד כוחות הביטחון של חמאס.

לא היה זה דפוס חדש. כבר לאחר השתלטותו האלימה של חמאס על השלטון ב־2007 תיעד משמר זכויות האדם מעצרים שרירותיים של יריבים פוליטיים, עינויים והגבלות על חופש הביטוי וההתכנסות מצד ממשלת חמאס.

לכן אי אפשר לקרוא תמיכה פוליטית במערכת סמכותנית כפי שקוראים העדפות מפלגתיות בדמוקרטיה פתוחה.

הנקודה העיוורת המערבית קיימת גם בגרמניה

ביקורתו של אלחטיב מופנית אפוא לא רק נגד חמאס, אלא גם נגד חלק מתומכיו ומתנצליו במערב.

הנקודה העיוורת ניכרת גם בגרמניה. החלטות של ממשלת ישראל זוכות להתייחסות אישית מאוד בהפגנות, בדיונים פוליטיים ובקמפיינים. במקביל, האחריות הפוליטית של חמאס עולה לעיתים קרובות רק כאשר שואלים עליה במפורש.

בחלקים מסוימים של הסביבה הפוליטית הזו הדברים מרחיקים לכת עוד יותר. ב-13 בדצמבר 2024 הושמעה בהפגנה בברלין-פרידריכסהיין הסיסמה „From the river to the sea“. בית המשפט המחוזי ברלין I סיווג את השימוש הקונקרטי בה במקרה זה, ב-18 בדצמבר 2025, כסמל של ארגון הטרור חמאס שהוצא אל מחוץ לחוק, והטיל קנס. המדור לביטחון המדינה ציין כי חמאס משתמש בסיסמה כחלופה לשלום המבוסס על פתרון שתי המדינות, וכי מטרתו היא חיסולה של ישראל. בעת הדיווח פסק הדין עדיין לא היה חלוט, וניתן היה לערער עליו לבית המשפט הפדרלי לצדק.

גם תחקיר של ZDF „Die Spur“ בחן בשנת 2025 קשרים אפשריים בין רשתות המקורבות לחמאס לבין מבני מחאה פרו-פלסטיניים בגרמניה. התחקיר תיעד סמלים של חמאס, שיוכים של גורמים ורשתות, מבלי לטעון באופן גורף שהפגנות פרו-פלסטיניות בגרמניה נשלטות כולן בידי חמאס.

בדיוק כאן הסולידריות נעשית עיוורת מבחינה פוליטית. מי שלוקח את הפלסטינים ברצינות אינו יכול להטיל על כל שר ישראלי אחריות להחלטותיו, ובו בזמן להסביר את חמאס כתגובה גרידא לנסיבות חיצוניות.

חמאס היה ממשלה, מנגנון ביטחון, ארגון חמוש ותנועה אידיאולוגית. הוא לא היה רעש רקע של הסכסוך.

השיקום דורש יותר מבטון וממיליארדים

השאלה בדבר חמאס היא אפוא גם שאלה של השיקום. עתיד בר-קיימא לעזה שלאחר חמאס אינו יכול להתבסס רק על בניינים חדשים ועל מימון בינלאומי.

מממנים בינלאומיים יכולים לממן בתי מגורים, כבישים, בתי חולים ותשתיות. אך הם אינם יכולים לקנות סדר פוליטי יציב כל עוד ארגונים חמושים יכולים להחליט באופן עצמאי על מלחמה ושלום, ללא תלות בממשלה אזרחית.

הדבר אינו נוגע רק לחמאס. סדר בר-קיימא לאחר המלחמה יצטרך להכפיף את כלל המבנים החמושים המקבילים לשליטה מדינתית או לשליטה המובטחת בזירה הבינלאומית.

אחרת הסיכון הבסיסי יישאר בעינו: מיליארדים יוזרמו לשיקום, מבנים אזרחיים יוקמו מחדש, ובו בזמן ארגון חמוש ישמור על האפשרות להצית את המלחמה הבאה.

זה לא יהיה מתווה שיקום. זו תהיה מימון ביניים עד לאסון הבא.

הירידה בנתוני התמיכה בחמאס מצביעה על שינוי פוליטי ממשי. אך היא עדיין אינה יוצרת סדר חדש. השאלה המכרעת היא אם לאחר המלחמה הנהגה אזרחית אכן תחזיק במונופול על השימוש בכוח, או שארגונים חמושים יוכלו להמשיך להחליט באופן עצמאי על מלחמה ושלום.

הירידה בנתוני התמיכה בחמאס היא ממשית. אך היא אינה סדר פוליטי חדש. לכן עזה שלאחר חמאס זקוקה ליותר מירידה בנתוני הסקרים. כל עוד ארגון חמוש יכול להחליט על מלחמה ושלום, עזה תישאר נתונה לסחיטה פוליטית, וכל שיקום בר-קיימא יהיה בסכנה. לכן סולידריות מערבית שמציינת את האחריות הישראלית, אך מתעלמת מחמאס, מהאידיאולוגיה שלו וממבני הכוח שלו, אינה מסייעת לפלסטינים. היא נותרת עיוורת מבחינה פוליטית.