ישראל וטורקיה מקדמות בסוריה אינטרסים ביטחוניים מנוגדים יותר ויותר. התקיפה הישראלית על שדה התעופה הצבאי הסורי אבו א־דהור הייתה יותר מעוד תקיפה על תשתית צבאית. היא המחישה עד כמה האינטרסים הללו התרחקו זה מזה. שתי המדינות אינן רוצות מלחמה ישירה זו בזו. עם זאת, שתיהן מותחות קווים אדומים בסוריה. ובדיוק שם מתחיל מאבק כוחות אזורי חדש.

מאז הדחתו של בשאר אל־אסד ב־8 בדצמבר 2024, סוריה אינה עוד מרחב היערכות בשליטה איראנית שישראל תקפה באופן סדיר במשך שנים. יחסי הכוחות הישנים קרסו. הנשיא אחמד א־שרעא מנסה לאחד מחדש את המדינה הסורית, לבנות מחדש את כוחותיה המזוינים ולהוציא את המדינה מהבידוד הבינלאומי.

גם עברו של א־שרעא נכלל בתפיסת האיום הישראלית. הוא עלה לשלטון כמנהיג היאת תחריר א־שאם, HTS. הארגון צמח מסביבת אל־קאעדה הסורית, לפני שהתנתק ממנה ומיקם את עצמו מחדש בזירה הפוליטית. כיום א־שרעא מקדם בבירור קו ממלכתי פרגמטי יותר. על רקע זה, אין זה מפתיע שירושלים עוקבת אחר השינוי, אך אינה מניחה אותו כמובן מאליו.

טורקיה הפכה בינתיים לאחת התומכות החשובות ביותר בהנהגה החדשה. רויטרס מתארת את אנקרה כשותפה מרכזית של דמשק. אנקרה מסייעת בבניית מוסדות המדינה, מאמנת חיילים סורים ומשתפת פעולה צבאית עם דמשק. ישראל מביטה בחשדנות רבה דווקא על התפקיד הטורקי ההולך וגדל.

ישראל וטורקיה בסוריה: אבו א־דהור היה מסר

ב־18 באוגוסט 2026 תקפה ישראל את שדה התעופה הצבאי אבו א־דהור בצפון־מערב סוריה. לפי גורמים סוריים, בשמונה תקיפות אוויריות נפגעו, בין היתר, מסלול ההמראה והנחיתה ואזורי אחסון. לא דווח על הרוגים. שדה התעופה נמצא במרחק של כ־70 קילומטרים מהגבול הטורקי, ובמשך שנים לא פעל כשדה תעופה צבאי סדיר.

לגאוגרפיה הזאת יש חשיבות. אבו א־דהור אינו נמצא בסמוך לגבול הישראלי ולא היה עמדת שיגור שהוקמה לפתע נגד חיפה או תל אביב. הרלוונטיות שלו מבחינת ישראל הייתה דווקא בשימוש העתידי האפשרי באתר, בתשתיות מכ״ם והגנה אווירית אפשריות, באימונים צבאיים ובעיקר בשאלה אם כוחות טורקיים יוכלו להתבסס שם לאורך זמן.

ישראל מסרה לאחר התקיפה כי דמשק עמדה זמן קצר קודם לכן לאפשר לכוחות טורקיים להשתמש באתר. ראש הממשלה בנימין נתניהו הבהיר כי ישראל לא תקבל התבססות צבאית טורקית בסוריה, שעלולה לסכן, מנקודת המבט הישראלית, את האינטרסים הביטחוניים שלה.

בהמשך דיווח ה־ג׳רוזלם פוסט בהסתמך על מקורות ישראליים, כי המודיעין הישראלי העריך שמתוכננת נוכחות טורקית של מכ״ם והגנה אווירית, שתאויש בידי כוח אדם טורקי. גם השידור הישראלי כאן דיווח על מידע דומה שנמסר לוושינגטון.

המידע הזה מתאר את הערכת המצב הישראלית. עד כה לא אושר באופן עצמאי בפומבי כי הצבה כזאת עמדה להתרחש באופן מיידי.

דמשק דחתה את התיאור הישראלי. שר החוץ הסורי אסעד א־שיבאני אמר כי לא היו תוכניות להקים בסיס טורקי קבוע או להציב כוחות טורקיים דרך קבע באבו א־דהור. במקביל, הוא אישר כי אנשי צבא טורקים ביקרו באתר במסגרת שיתוף הפעולה הצבאי המתמשך.

גם שני נציגים בממשלת סוריה אישרו לסוכנות הידיעות AP ביקור טורקי זמן קצר לפני התקיפה, ואמרו כי הוא עסק בעבודות שיקום.

אנקרה הציגה את האירוע באופן שונה. משרד ההגנה הטורקי מסר ב־20 באוגוסט במפורש כי לפני התקיפה הישראלית או במהלכה לא שהתה באבו א־דהור משלחת צבאית טורקית.

ℹ️ מה ידוע בוודאות

טורקיה משתפת פעולה צבאית הדוקה עם דמשק. גורמים סוריים אישרו ביקורים טורקיים באבו א־דהור, בעוד שמשרד ההגנה הטורקי הכחיש ביקור של משלחת צבאית לפני התקיפה. התיאור הישראלי, שלפיו כוחות טורקיים, מכ״ם או מערכות הגנה אווירית עמדו להיות מוצבים שם באופן מיידי, לא אושר באופן עצמאי בפומבי.

לכן אבו א־דהור הוא בראש ובראשונה אתר איתות. ישראל לא התערבה משום ששדה התעופה איים עליה באופן מיידי, אלא משום שירושלים ביקשה למנוע מצב שבו נוכחות טורקית מוגבלת בתחילה תהפוך למציאות צבאית שקשה יותר להפוך.

Passende X-Beiträge

Aus dem SCHLAGSEITE X-Archiv

Mena-Watch 26.10.2026 · 07:15 Uhr Im MENA-Talk mit Jasmin Arémi spricht der israelische Oberstleutnant der Reserve und Syrien-Analyst Eyal Dror über die neue Führung unter Ahmed al-Sharaa, und die… Eitan Fischberger 24.10.2026 · 22:34 Uhr Es geht nicht nur um Katar. Auch die Kritik an der Türkei ist im Daily Groyper nahezu verschwunden. Vor dem 12-Tage-Krieg waren 11,2 %… Emanuel Fabian 24.10.2026 · 18:15 Uhr Die israelische Marine hat diese Woche im Mittelmeer eine gemeinsame Übung mit der griechischen Marine abgehalten, wie das Militär mitteilt – offenbar als Botschaft…

האזהרות החלו כבר לפני התקיפה

העובדה שישראל לא החלה לחשוב על התפקיד הטורקי רק לאחר התקיפה עולה ממגע חריג בדרג בכיר במיוחד, שהתקיים ימים ספורים קודם לכן. לפי תחקירים של רויטרס שוחח ראש המוסד רומן גופמן בטלפון ב־14 באוגוסט עם שר החוץ הסורי א־שיבאני.

לפי הדיווח, במרכז השיחה עמדו הנוכחות הצבאית הטורקית, משלוחי נשק וכלי טיס בלתי מאוישים עבור הכוחות המזוינים הסוריים. ארבעה ימים לאחר מכן הופצץ אבו א־דהור.

האירוע מראה כי ישראל כבר זמן רב מתייחסת לתמיכה הטורקית בצבא החדש של סוריה כשאלה אסטרטגית, ולא הגיבה רק כאשר שדה תעופה יחיד הופיע על המכ״ם.

העימות לא החל באבו א־דהור

כבר באביב 2025 ניכר אותו מתח בסיסי. רויטרס דיווחה אז, כי צוותים צבאיים טורקיים בחנו, בין היתר, את בסיסי חיל האוויר T4 ופלמירה ואת שדה התעופה של חמה.

הרקע לכך היה שיחות על שיתוף פעולה הגנתי הדוק יותר בין אנקרה להנהגה הסורית החדשה. בין היתר נדונו אימונים, סיוע צבאי ושימוש טורקי אפשרי במתקנים סוריים.

בהמשך תקפה ישראל כמה מהאתרים הצבאיים הללו.

לכן אבו א־דהור אינו מחלוקת שנוצרה לפתע סביב שדה תעופה יחיד. הוא המשכה של התמודדות אסטרטגית שהחלה כבר זמן קצר לאחר תום משטר אסד.

ישראל חושבת במונחי יכולות, לא רק כוונות

קשה להבין את התגובה הישראלית אם שואלים רק אם טורקיה מתכננת כיום תקיפה על ישראל. אין לכך ראיה מבוססת.

מנקודת המבט הישראלית, השאלה החשובה יותר היא: אילו יכולות צבאיות עלולות להתפתח בסוריה, מי ישלוט בהן והאם הן עלולות להגביל את חופש הפעולה של ישראל עד כה?

במשך שנים הופנתה ההיגיון הביטחוני הזה בעיקר נגד איראן וחיזבאללה. גם טהראן לא בנתה את התשתית הצבאית שלה בסוריה ביום אחד. ההשפעה נוצרה בהדרגה באמצעות יועצים, משלוחי נשק, מיליציות, בסיסים ורשתות לוגיסטיות.

לאחר הדחת אסד השתנה המצב. ההשפעה האיראנית נדחקה לאחור באופן משמעותי. במקביל, ההנהגה הסורית החדשה מנסה לשקם את הכוחות המזוינים ואת התשתית הצבאית של המדינה.

מבחינת ישראל, נוצרת בכך חשיבה אסטרטגית חדשה. צבא סורי הנתמך ומאומן בידי מדינת נאט״ו חזקה מבחינה צבאית מחזיק בטווח הארוך באפשרויות אחרות מאלה של הכוחות המזוינים שהתפרקו ברובם מיד לאחר הדחת אסד.

אנקרה אינה תחליף לטהראן. טורקיה היא חברה בנאט״ו ולא בנתה פרויקט אידאולוגי או צבאי נגד ישראל הדומה לזה של איראן. עם זאת, הגנה אווירית מודרנית, מכ״ם, כלי טיס בלתי מאוישים, נשק ותשתית צבאית שניתן להשתמש בה לאורך זמן עלולים לשנות את התנאים במרחב האווירי הסורי.

בדיוק משום כך ירושלים אינה מעריכה רק כוונות מוצהרות, אלא גם את היכולות שעלולות להיווצר.

עבור אנקרה, הדרך עוברת בדמשק

טורקיה מביטה על סוריה מנקודת מבט שונה לחלוטין.

אנקרה רוצה מדינה סורית מרכזית בעלת יכולת פעולה רבה ככל האפשר. הדבר משרת גם את האינטרס שלה. סוריה יציבה יותר אמורה להגן על גבולה הדרומי של טורקיה, להגביל תנועות פליטים חדשות, לאפשר קשרים כלכליים ולהחזיר את השליטה המדינתית לשטחים שבמהלך מלחמת האזרחים נשלטו בידי קבוצות חמושות שונות.

לכן יש לטורקיה עניין רב בכך שדמשק תשקם את סמכותה המדינתית ואת כוחותיה המזוינים. אנקרה היא כיום אחת מבעלות הברית החשובות ביותר של א־שרעא. טורקיה מאמנת חיילים סורים ומעניקה תמיכה צבאית, מוסדית ודיפלומטית.

מה שמבחינת אנקרה הוא ייצוב, ירושלים עלולה לפרש כהיווצרותן של יכולות צבאיות חדשות.

הסוגיה הכורדית אינה נושא שולי עבור טורקיה

קשה להבין חלק מרכזי ממדיניות טורקיה בסוריה ללא הסוגיה הכורדית. אנקרה רואה בכוחות הסוריים הדמוקרטיים, SDF, המונהגים בידי כורדים, בעיית ביטחון בשל קשריהם ההדוקים ל־YPG, וקושרת אותה ל־PKK. טורקיה, ארצות הברית והאיחוד האירופי מגדירים את ה־PKK ארגון טרור.

לכן המבצעים הצבאיים הטורקיים בצפון סוריה, הלחץ על ה־SDF והתמיכה במדינה מרכזית חזקה בדמשק נובעים כולם מאותו יעד אסטרטגי: בגבולה הדרומי של טורקיה לא תתקיים לאורך זמן מסגרת צבאית עצמאית, שאנקרה רואה בה קרובה ל־PKK.

ב־25 באוגוסט 2026 הכריז מפקד ה־SDF, מזלום עבדי, על פירוק ה־SDF ככוח צבאי עצמאי ועל שילובו בצבא הסורי. למחרת בירכו הן דובר ה־AKP, עומר צ׳ליק, והן ראש מערך התקשורת של נשיאות טורקיה, בורהאנטין דוראן, על הצעד כחיזוק לאחדותה של סוריה ולסמכות המדינה. רויטרס דיווחה על הצהרתו של צ׳ליק; דוראן התייחס לכך באמצעות נשיאות טורקיה.

דיפלומטים ישראלים הדגישו בעניין זה היבטים אחרים. ב־7 בינואר 2025 קרא המנכ״ל דאז של משרד החוץ הישראלי, עדן בר טל, להפעיל לחץ בינלאומי על טורקיה כדי להגן על הכורדים בצפון סוריה. הטיימס אוף ישראל דיווח אז על כך. מכאן לא נובעת ברית ישראלית־כורדית נגד אנקרה, אך זהו בהחלט מוקד נוסף שבו שתי המדינות מביטות על סוריה באופן שונה.

הרטוריקה של ארדואן היא חלק מתמונת המצב הישראלית

הספקנות הישראלית כלפי משקל צבאי טורקי הולך וגדל אינה מתעוררת בחלל פוליטי.

הנשיא רג’פ טאיפ ארדואן ניסח לאורך השנים באופן ברור מאוד את עמדתו כלפי ישראל וכלפי חמאס. כבר לאחר הטבח ב-7 באוקטובר 2023 הצהיר כי מבחינתו חמאס אינו ארגון טרור, אלא תנועת שחרור, או תנועת התנגדות. בהמשך הוא חזר ואישר עמדה זו פעמים רבות.

במקביל, אנקרה הטיחה בישראל שוב ושוב האשמות בטרור וברצח עם והכבידה מאוד על היחסים המדיניים. אין בכך הוכחה לכוונה טורקית לתקוף את ישראל צבאית. אך הדבר מסביר מדוע ירושלים אינה מעריכה נוכחות צבאית טורקית הולכת וגדלה בסוריה כאילו מדובר בשותפה ניטרלית פוליטית בנאט“ו.

לאחר התקיפה על אבו א-דוהור ארדואן החריף שוב את עמדתו. בהתבטאויות שעליהן דווח ב-26 באוגוסט, הוא הצהיר, בתמצית, כי טורקיה לא תנטוש את סוריה ואת שותפותיה האזוריות, וכי לא תאפשר לגורמים מבחוץ להכתיב לה את גבולות מדיניות החוץ שלה.

המסרים של שני הצדדים משתלבים בכך באופן מטריד: ישראל מותחת קווים אדומים, ואילו אנקרה אינה מקבלת קווים אדומים שהוגדרו על ידי ישראל.

את הרקע האסטרטגי הרחב יותר של ההתפתחות הזו מנתח מאמר SCHLAGSEITE „מדיניות הכוח הטורקית: כיצד ארדואן מאתגר את ישראל“ בהרחבה.

שתי תפיסות של ביטחון מתנגשות

ניתן לצמצם את לב הסכסוך לשאלה אחת: מי רשאי ליצור בסוריה אילו עובדות צבאיות מוגמרות?

אנקרה רואה בשיקום הכוחות המזוינים הסוריים ובשיתוף הפעולה עם דמשק חלק מסדר מדינתי חדש. ירושלים מציבה גבולות במקומות שבהם עלולות להיווצר יכולות שיפגעו בחופש הפעולה שלה או בביטחון גבולה הצפוני.

לפיכך, שני הצדדים חלוקים פחות על זכותה המופשטת של סוריה למדינה, ויותר על טווח הפעולה הצבאי שלה. דווקא אזור אפור זה הופך את אי-ההבנות למסוכנות.

הרגע המסוכן ביותר יהיה אי-הבנה

התקיפה על אבו א-דוהור הראתה באיזו מהירות תרחיש כזה בדיוק עלול להפוך למציאות.

טום ברק אינו מתווך מן השורה. הוא שגריר ארצות הברית בטורקיה, ובמקביל שליח מיוחד של ממשלת ארצות הברית לסוריה. וושינגטון ניצבת למעשה בין בעלת ברית בנאט“ו לבין ישראל, אחת משותפותיה הביטחוניות הקרובות ביותר במזרח התיכון.

לאחר התקיפה אמר ברק כי הצד הטורקי לא קיבל מראש מידע על המבצע הישראלי. גורמים טורקיים יכלו להבחין במטוסים ישראליים הנעים לכיוון שטחם, ולכן ייתכן שסברו שהם עצמם עלולים להיות יעד.

לפי תיאורו של ברק, היה בכך סיכון ממשי שטורקיה תזניק מטוסי קרב משלה. תקרית ישראלית-טורקית לא הייתה זקוקה אפוא מלכתחילה לתוכנית מלחמה פוליטית רחבת היקף. ייתכן שתמונת מצב שגויה הייתה מספיקה.

לכן וושינגטון פועלת ליצירת מנגנון המכונה Deconfliction בין ישראל, טורקיה וסוריה. הכוונה היא לערוץ תקשורת קבוע, שבאמצעותו יתואמו אירועים צבאיים רגישים כך שאף מדינה לא תגיב על בסיס אי-הבנה.

זה נשמע בירוקרטי מאוד. וכך הוא גם. אך ביטחון בינלאומי מורכב לעיתים באמת מהבטחה לכך שמספר מדינות בעלות חימוש כבד לא יתחילו בטעות לירות זו על זו.

העובדה שמנגנון כזה נחוץ כיום מראה עד כמה הקווים האדומים ההדדיים הפכו ממשיים.

הפגישה בירדן כבר התקיימה

ב-23 באוגוסט נפגשו שר החוץ הסורי אסעד א-שעיבאני וראש המוסד רומן גופמן בירדן לשיחות בדרג בכיר, בתיווך ארצות הברית. לפי מקורות סוריים, השתתפו גם ראשי המודיעין הסורי הכללי והצבאי.

לפי סוכנות הידיעות הסורית SANA, הדיונים עסקו במנגנונים מעשיים להרגעת המתיחות, בחידוש המשא ומתן על הסכם ביטחוני, ובמפורש גם במניעת הסלמה של המתיחות הישראלית-טורקית על אדמת סוריה. רויטרס דיווחה על הפגישה.

מקורות ישראליים תיארו לאחר מכן את השיחות כחיוביות או קונסטרוקטיביות. אין פירוש הדבר שהושג הסכם מוגמר. אך האירוע מראה כי כל המעורבים הבינו עד כמה התחרות על אבו א-דוהור התקרבה להסלמה מסוכנת יותר.

בדרום עובר הקו האדום השני של ישראל

מי שמסביר את הסכסוך הישראלי-סורי רק דרך אבו א-דוהור רואה למעשה רק את מחציתו הצפונית.

מבחינת ירושלים, דרום סוריה חשוב לפחות באותה מידה.

לאחר קריסת משטר אסד נכנס צבא ישראל בדצמבר 2024 לאזור החיץ שבין ישראל לסוריה, שהיה נתון קודם לכן לפיקוח האו“ם, ותפס עמדות אסטרטגיות נוספות, ובהן גם בצדו הסורי של החרמון.

ישראל מצדיקה את נוכחותה במצב הביטחוני שהשתנה לאחר קריסת המשטר הישן ובסכנה שכוחות עוינים או ג’יהאדיסטיים יתקדמו עד לגבול ישראל.

ראש הממשלה נתניהו ניסח את הדרישה הישראלית כבר בפברואר 2025 באופן רחב בהרבה. לפי רויטרס הוא דרש פירוז מלא של המחוזות הדרומיים קוניטרה, דרעא וסווידא, והצהיר כי לא כוחות HTS ולא הצבא הסורי החדש צריכים להיות מסוגלים לבנות איום צבאי מדרום לדמשק.

מאז פועלים כוחות ישראליים באופן סדיר בחלקים מקוניטרה ומדרעא. ב-22 באוגוסט דיווחו שני הצדדים שוב על פעולה ישראלית ליד בית ג’ן: ישראל הצהירה כי מן היעד נשקפה סכנה מיידית לכוחות ישראליים; דמשק דיברה על תקיפת רחפן נגד כלי רכב אזרחי, שבה נפצע אדם. רויטרס הציגה זו לצד זו את שתי הגרסאות.

שר הביטחון ישראל כ“ץ אישר ב-25 באוגוסט, במהלך ביקור אצל חיילים ישראלים באזור, כי ישראל לא תפנה את החרמון ואת אזור הביטחון כל עוד עלולים לצאת משם איומים ג’יהאדיסטיים.

לפיכך, לישראל יש בסוריה שני קווים אדומים הקשורים זה בזה: בצפון מדובר בהתבססות צבאית טורקית אפשרית. בדרום מדובר בעומק מיידי, בביטחון הגבול ובשאלה אילו כוחות סוריים או חמושים אחרים רשאים להתקרב לישראל.

דמשק רוצה לנהל משא ומתן בדיוק על הנקודות האלה

מבחינת ההנהגה הסורית, המצב כמעט פרדוקסלי.

א-שרע זקוק להכרה בינלאומית, להשקעות, להכשרה צבאית ולשותפים פוליטיים. במקביל, מדינה מתקשה לקבל לאורך זמן מצב שבו מדינות אחרות קובעות איזו תשתית צבאית מותר לה להפעיל בשטחה שלה.

לכן סוריה מנסה להרחיב את יחסיה עם אנקרה, ובמקביל להגיע להבנה ביטחונית עם ישראל.

בפגישה בירדן הבהירה דמשק שוב את דרישתה המרכזית: על ישראל לחזור לעמדות שבהן החזיקה לפני 8 בדצמבר 2024, והסכם הפרדת הכוחות מ-1974 צריך לשוב ולהיות מיושם במלואו.

במקביל, הצד הסורי עומד על זכותו לשקם את כוחותיו המזוינים ולהחליט בעצמו על שותפויות בינלאומיות.

כך המחלוקת האמיתית מונחת בגלוי על השולחן. דמשק רוצה להשיב לעצמה את הריבונות. ישראל דורשת גבולות ביטחוניים לריבונות הזו בדיוק כאשר ממנה נובעות יכולות צבאיות במרחבים רגישים.

טורקיה, מצדה, אינה מוכנה לקבל את קביעתה של ישראל עד כמה רשאי שיתוף הפעולה הצבאי שלה עם סוריה להתרחב.

נדרשת מעט מאוד דמיון כדי להבין מדוע המשא ומתן הזה קשה.

ישראל רוצה לשמור על חופש הפעולה הצבאי שלה

עבור ישראל, נקודה אחת צפויה להישאר חשובה במיוחד: היכולת לתקוף בעצמה, במידת הצורך, איומים צבאיים קונקרטיים בסוריה.

חופש פעולה זה היה במשך שנים מרכיב מרכזי במדיניות הביטחון הישראלית כלפי משלוחי נשק איראניים, תשתיות חזבאללה ותשתית צבאית בסוריה.

לאחר קריסת משטר אסד תקפה ישראל חלקים נרחבים ממאגרי הנשק האסטרטגיים הסוריים שנותרו ומהתשתית הצבאית. ההצדקה הישראלית המוצהרת הייתה שאסור שנשק מודרני ומערכות אסטרטגיות ייפלו לידי כוחות עוינים.

מדינה סורית המתאוששת ומשקמת את כוחה משנה בהכרח את נקודת המוצא הזו. השינוי יהיה גדול עוד יותר אם מערכות צבאיות מודרניות ייבנו בתמיכה טורקית.

מנקודת מבטה של ירושלים, לא מדובר רק בשאלה מי מחזיק כיום בשליטה, אלא גם באילו אפשרויות צבאיות עשויות להיות קיימות מחר.

הטענה שסוריה מוחזקת בכוונה כחלשה מחמיצה את העניין

כמה אנליסטים מרחיקים לכת וטוענים כי ישראל מעוניינת באופן עקרוני בסוריה חלשה או מפוצלת. גם כתבת המקור של דויטשה ולה עוסקת בדיון הזה.

עם זאת, לא ניתן להוכיח שזו אסטרטגיה ישראלית מבוססת של פיצול קבוע של סוריה. מה שכן מוכח הוא שישראל מבקשת למנוע יכולות צבאיות מסוימות, כוחות עוינים והצבות הנתפסות בעיניה כמסוכנות בסוריה.

זהו הבדל.

אפשר לבקר את מדיניות ישראל הקונקרטית כלפי סוריה, בלי להסיק מכל צעד ביטחוני ישראלי באופן אוטומטי שמדובר בתוכנית לפירוק קבוע של המדינה הסורית. דווקא בסכסוך מורכב כל כך, הפרשנות הדרמטית ביותר אינה מסייעת בהכרח להבנה.

לא אויבות מלחמה, אך כמעט ללא אמון

ישראל וטורקיה אינן אויבות מלחמה קלאסיות. אנקרה חברה בנאט“ו. לשתי המדינות יחסים קרובים עם וושינגטון, וכרגע לא לירושלים ולא לאנקרה יש עניין ברור במלחמה צבאית ישירה.

דווקא הדבר הזה הופך את המצב למוזר כל כך.

התחרות מתנהלת מתחת לסף של עימות גלוי. לשני הצדדים יש ערוצי תקשורת, שניהם מכירים את הסיכונים, ושניהם מצהירים כי אינם רוצים בהסלמה. במקביל, הם יוצרים עובדות שהצד האחר תופס כבעיה ביטחונית.

כך יכולים שני הצדדים לפעול באופן רציונלי מנקודת המבט שלהם, ובכל זאת לייצר יחד מצב מסוכן.

המאבק האמיתי על הכוח רק מתחיל

התקיפה ב-18 באוגוסט אינה אפוא הערת שוליים בתולדות סוריה שלאחר המלחמה.

במשך שנים הייתה סוריה עבור ישראל בעיקר זירת המאבק נגד ההתפשטות האיראנית, משלוחי נשק לחזבאללה ובניית תשתיות צבאיות בידי טהרן. הסדר הזה כבר אינו קיים כפי שהיה.

הסדר החדש יימדד בשאלה אם יצליחו שלושה דברים להתרחש בו-זמנית: דמשק תשיב לעצמה את השליטה המדינתית, אנקרה תצמצם את תפקידה הצבאי כך שלא יהפוך לקו האדום של ישראל, וישראל תוכל להדוף איומים קונקרטיים בלי למנוע כל התבססות סורית באשר היא.

האם ייווצרו לשם כך כללים יציבים, עדיין פתוח. הפגישה בירדן מראה שדיפלומטיה אפשרית. אבו א-דוהור מראה מדוע היא נחוצה.

לכן אבו א-דוהור לא היה נקודת סיום. ככל הנראה זו הייתה הצצה מוקדמת למה שבעתיד יהיה נושא המחלוקת בסוריה החדשה: מי יקבע את כללי המשחק הצבאיים? מבחינת ישראל, זו אינה שאלה של כללי נימוס דיפלומטיים, אלא סוגיית ביטחון שלה השלכות מיידיות על גבולה הצפוני.

סוריה אינה עוד רק זירת העימותים הישנים עם איראן, אסד וחיזבאללה. בצפון מתנגשים האינטרסים הביטחוניים של ישראל ושל טורקיה, ובדרום מנהלות ישראל ודמשק משא ומתן על ביטחון הגבול, נוכחות צבאית ונסיגה. כל עוד מתקיימים מגעים ישירים, תקשורת בעת משבר ותיווך אמריקאי, אין הכרח שהדבר יתפתח למלחמה. אך הקווים האדומים כבר אינם תיאורטיים.