בית הדין הבין-לאומי לצדק לא קבע שישראל ביצעה רצח עם. הוא גם לא קבע שהאשמת רצח העם „סבירה“. למרות זאת, בדיוק הרושם הזה מופץ כבר שנים בזירה הפוליטית ובתקשורת. במקומות רבים הפכה שאלה משפטית פתוחה לפסק דין מוקדם נגד המדינה היהודית.

ההבדל הוא מהותי. „רצח עם“ אינו מילה אחרת למלחמה אכזרית, למספר קורבנות גבוה או לערים הרוסות. העבירה מחייבת כוונה להשמיד, במלואה או בחלקה, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית, באשר היא קבוצה. ללא רצון השמדה ספציפי זה אין רצח עם. לכן, מי שמדבר על עזה אינו צריך רק לספור את המתים. עליו להוכיח שישראל מבקשת להשמיד את הפלסטינים כקבוצה. בית הדין הבין-לאומי לצדק לא קבע עד כה קיומו של רצון השמדה כזה.

האשמת רצח עם: רצון ההשמדה המיוחד הוא הקובע

סעיף II לאמנה למניעת רצח עם מונה כמה מעשים אפשריים, ובהם הרג, גרימת נזק גופני או נפשי חמור והטלה מכוונת של תנאי חיים שנועדו להביא להשמדה הפיזית של קבוצה מוגנת.

הנקודה המכרעת היא הכוונה. הפסיקה של בית הדין הבין-לאומי לצדק דורשת את רצון ההשמדה המיוחד, המכונה dolus specialis. כאשר רצון זה אינו מוכח במישרין אלא מוסק מדפוס פעולה, על פי הפסיקה הקיימת צריכה כוונת ההשמדה להיות המסקנה הסבירה היחידה הנובעת מהתנהגות זו.

מוות והריסות אינם אפוא עדיין הוכחה לרצח עם. הם עשויים להיות רלוונטיים לבחינת פשעי מלחמה, תקיפות בלתי מידתיות או הפרות אחרות של המשפט ההומניטרי הבין-לאומי. עבירת רצח העם דורשת בנוסף הוכחה לכך שקבוצה מוגנת, באשר היא קבוצה, אמורה להיות מושמדת במלואה או בחלקה.

בית הדין הבין-לאומי לצדק: זכויות סבירות, אך לא האשמת רצח עם סבירה

אחד הקיצורים העיקשים ביותר נוגע להחלטת בית הדין הבין-לאומי לצדק מ-26 בינואר 2024. ניתוח קודם ומפורט של SCHLAGSEITE בנושא האשמת רצח העם כבר עמד על ההבחנה הזאת.

בית הדין הורה על צעדים זמניים. במסגרת זו קבע כי זכויות מסוימות שהעלתה דרום אפריקה הן סבירות, ובפרט זכותם של הפלסטינים בעזה להיות מוגנים מפני מעשים שעלולים להיכלל באמנה למניעת רצח עם. זה בדיוק מה שנכתב בצו.

מה שבית הדין לא קבע, הנשיאה דאז ג’ואן דונוהיו הבהירה במפורש בריאיון ל-BBC לאחר פרישתה מבית הדין: בית הדין לא קבע שהאשמת רצח העם עצמה סבירה. בחינת הסבירות התייחסה לזכויות שהועלו.

אין זו התחכמות סמנטית. זהו ההבדל בין זכות שיש להגן עליה באופן זמני במהלך הליך מתנהל, לבין קביעה שיפוטית בשאלה אם ישראל מבצעת רצח עם.

Passende X-Beiträge

Aus dem SCHLAGSEITE X-Archiv

Jüdische Allgemeine 17.09.2026 · 07:00 Uhr Der falsche Genozidvorwurf: Der US-Historiker Jeffrey Herf widerspricht seinem viel zitierten israelischen Kollegen Omer Bartov. Eine Klarstellung.

⚠️ „רצח עם סביר“ אינו החלטת בית הדין הבין-לאומי לצדק

בית הדין הכריז כי זכויות הגנה מסוימות שהועלו הן סבירות. הוא לא קבע שסביר שישראל מבצעת רצח עם. נשיאת בית הדין דאז, ג’ואן דונוהיו, תיקנה בהמשך במפורש את הקיצור הרווח הזה.

ההליך העיקרי עדיין מתנהל. בהחלטה מ-21 במאי 2026 קבע בית הדין לדרום אפריקה מועד אחרון עד 22 בנובמבר 2027, ולישראל לאחר מכן עד 22 במאי 2029, להגשת כתבי טענות נוספים. לא קיים פסק דין בעניין האשמת רצח העם. מי שטוען ש„בית הדין העולמי“ כבר אישר את רצח העם שמבצעת ישראל, מציג באופן שגוי את מצב ההליך.

מוסדות אחרים מדברים על רצח עם, בית הדין הבין-לאומי לצדק לא הכריע

התמונה המלאה כוללת גם את העובדה שמוסדות אחרים הגיעו בינתיים להערכה הפוכה. אמנסטי אינטרנשיונל וארגונים לא-ממשלתיים נוספים העלו האשמות ברצח עם. אמנסטי אינטרנשיונל הגיע בדצמבר 2024 למסקנה שישראל מבצעת רצח עם בעזה. הדווחית המיוחדת של האו״ם, פרנצ’סקה אלבנזה, הצהירה ב-2024 כי קיימות סיבות מספקות להניח שבוצעו מעשי רצח עם. בספטמבר 2025 הגיעה גם ועדת החקירה העצמאית של האו״ם לישראל ולשטחים הפלסטיניים למסקנה שישראל ביצעה רצח עם בעזה.

הערכות אלה קיימות והן חלק מן התמונה העובדתית. אולם הן אינן פסקי דין של בית הדין הבין-לאומי לצדק. אמנסטי הוא ארגון לא-ממשלתי, דווחית מיוחדת היא בעלת מנדט עצמאית של מועצת זכויות האדם של האו״ם, וגם ועדת חקירה שמונתה בידי מועצת זכויות האדם אינה בית משפט בין-לאומי. לכן אין להפוך את הערכותיהן לפסק דין מהאג, שאינו קיים עד כה.

ההקשר הפוליטי של תביעת דרום אפריקה בגין רצח עם

גם לתובע עצמו יש עבר פוליטי מתועד. סקירה מפורטת יותר בנושא מופיעה במאמר על תביעת דרום אפריקה בגין רצח עם וההקשר הפוליטי.

ממשלת דרום אפריקה כינתה את פעולות ישראל „רצח עם“ כבר ב-18 באוקטובר 2023, כלומר 11 ימים לאחר טבח חמאס ולמעלה מחודשיים לפני הגשת התביעה, ואף דיברה על „שואה פלסטינית“ מתקרבת. הדבר מופיע בהצהרה הרשמית של הקבינט הדרום-אפריקאי.

ב-5 בדצמבר 2023 נפגשה הנהגת הקונגרס הלאומי האפריקאי השולט עם משלחות של ארגונים פלסטיניים שונים. בהצהרת ANC רשמית מ-6 בדצמבר מזכירה המפלגה במפורש את פתח, חמאס והג’יהאד האסלאמי הפלסטיני. שרת החוץ הדרום-אפריקאית נלדי פנדור שוחחה כבר ב-17 באוקטובר בטלפון עם מנהיג חמאס אסמאעיל הנייה. משרדה מסר כי השיחה עסקה בסיוע הומניטרי ובדיאלוג.

מגעים אלה אינם מכריעים את שאלת יסודות עבירת רצח העם. אולם הם שייכים להקשר הפוליטי של תביעה שלא נולדה מתוך מרחב ניטרלי מבחינה פוליטית.

הנתון החשוב ביותר על מספר הקורבנות מגיע ממינהל הנשלט בידי חמאס

בספטמבר 2026 עומד מספר ההרוגים המדווח בידי משרד הבריאות בעזה על יותר מ-73,000.

הניסוח המדויק יותר של מקור הנתון הוא: משרד הבריאות שייך למינהל המנוהל בידי חמאס בעזה. הסיכום הכולל שהוא מפרסם אינו מבחין בין אזרחים ללוחמים. בכך חברים שנהרגו בארגונים חמושים אינם מוצגים בנפרד בתוך המספר הכולל.

ארגונים בין-לאומיים וכלי תקשורת מסתמכים באופן קבוע על נתונים אלה כעל נתון ייחוס מרכזי. אולם המספר הכולל עצמו אינו משיב על השאלה כמה מן ההרוגים היו אזרחים וכמה היו לוחמים.

בדיוק ההבדל הזה נעלם שוב ושוב כאשר מסיקים מן המספר הכולל באופן ישיר טענה לרצח עם.

מספר כולל אומר כמה מקרי מוות הגוף המדווח תיעד. הוא אינו אומר אילו הריגות ספציפיות היו חוקיות או בלתי חוקיות. ומעל לכול, הוא אינו מוכיח את הכוונה הספציפית להשמיד את האוכלוסייה הפלסטינית באשר היא.

הכשל הלוגי מתחיל במקום שבו הופכים נתון מלחמתי שאינו מפולח לפי לוחמים למסקנה ישירה על כוונת רצח עם.

בלי 7 באוקטובר אין את המלחמה הזאת

7 באוקטובר 2023 אינו „רקע מוקדם“ שולי. הוא נקודת המוצא של המלחמה הזאת.

הוועדת החקירה של האו״ם קבעה כי חמאס, קבוצות פלסטיניות חמושות נוספות ותוקפים שהשתתפו במתקפה תקפו מטרות אזרחיות בלפחות 24 מקומות, וכן מרחבים ציבוריים ופסטיבלים.

התוקפים עברו מבית לבית, תקפו בתי מגורים ומרחבי מיגון, הרגו תושבים וחטפו אנשים לעזה. בפסטיבל נובה ובמקומות כמו בארי, ניר עוז וכפר עזה הותקפו אזרחים במכוון. כ-1,200 בני אדם נהרגו ב-7 באוקטובר ובהקשר המיידי של המתקפה, רובם הגדול אזרחים. יותר מ-250 בני אדם נחטפו.

לא היה זה אירוע גבול שגרתי ולא מתקפה שבה אזרחים נקלעו רק במקרה בין מטרות צבאיות. הוועדה תיעדה מתקפות מכוונות על אזרחים.

לדבר על כוונת השמדה בלי להזכיר את חמאס?

הוויכוח בולט במיוחד במקומות שבהם מדברים בהרחבה על רצון השמדה אפשרי מצד ישראל, אך האידיאולוגיה המתועדת של חמאס נעלמת מן התמונה.

האמנת חמאס מ-1988 ניסחה את הסכסוך במפורש בשפה אנטי-יהודית ואימצה בסעיף 7 חדית‘ העוסק בהריגת יהודים. היא שילבה עוינות זו, הטעונה במטען דתי, עם המטרה להחליף את ישראל בסדר אסלאמי בכל שטחה של פלסטין ההיסטורית.

ב-2017 שינתה חמאס את שפתה הפומבית. ה„מסמך העקרונות והמדיניות הכלליים“ קבע שהסכסוך מופנה נגד „המיזם הציוני“ ולא נגד יהודים בשל דתם. המסמך עדיין לא כלל הכרה בישראל. הוא הגדיר את פלסטין כשטח שבין הירדן לים התיכון ודחה את הלגיטימיות של „הישות הציונית“.

מי שמעמיד את המונח dolus specialis במרכזו של ויכוח פוליטי, אינו יכול להוציא מן הדיון את האידיאולוגיה המוצהרת של הארגון שפתח במלחמה במתקפת המונים מכוונת על אזרחים ישראלים.

חמאס מנהל מלחמה מתוך חברה אזרחית המאוכלסת בצפיפות רבה

הגורם המרכזי השני הוא האופן שבו חמאס וקבוצות חמושות אחרות נלחמות בעזה.

הדוח מזכ״ל האו״ם בנושא ילדים בסכסוכים מזוינים אימת שימוש צבאי במרכז רפואי בידי חמאס ותיעד דיווחים רבים על שימוש במגינים אנושיים בידי חמאס וקבוצות חמושות אחרות. ישראל הציגה נוסף על כך חומר נרחב על מחסני נשק, עמדות שיגור רקטות, מנהרות ומבני פיקוד בתוך בתי מגורים, בתי ספר, מסגדים ומתקנים רפואיים או בסמוך להם.

לא כל טענה ישראלית בנוגע לכל בניין בנפרד אושרה באופן עצמאי. עם זאת, הממצא הצבאי הבסיסי עדיין רלוונטי: לחמאס מערכת מנהרות תת-קרקעית נרחבת באזור המאוכלס בצפיפות קיצונית, והוא מנהל את המלחמה לא בשדה קרב המופרד מן האוכלוסייה האזרחית. הדבר מגדיל במידה ניכרת את הסיכון לאזרחים וחייב להיכלל בניתוח מספרי הקורבנות והיעדים הצבאיים.

אזהרות אינן מתיישבות היטב עם התזה של תוכנית השמדה

גם התנהגותה בפועל של ישראל שייכת לבחינת כוונת ההשמדה הנטענת.

ישראל השתמשה במהלך המלחמה בעלונים, במסרונים, בהודעות קוליות מוקלטות ובשיחות טלפון אישיות כדי להזהיר תושבים מפני פעולות ולדרוש פינויים. לפי נתוני צה״ל נכון ל-31 במרץ 2024עד אז נעשה שימוש בכ-9.3 מיליון עלונים, ב-15.5 מיליון הודעות טקסט, ב-17 מיליון הודעות קוליות מוקלטות ובכ-100,000 שיחות טלפון אישיות. ישראל הציגה אמצעי אזהרה מקבילים גם בהליך בפני בית הדין הבין-לאומי לצדק.

השאלה אם צווי פינוי מסוימים היו מספקים או אם תקיפות קונקרטיות עמדו במשפט ההומניטרי הבין-לאומי היא שאלה משפטית נפרדת. בכל הנוגע לכוונת ההשמדה המדינתית הנטענת, רלוונטי כי הושקעו משאבים צבאיים משמעותיים כדי להזהיר אזרחים מפני מעשי איבה צפויים.

כך גם לגבי הפוגות הומניטריות בלחימה ומבצעי חיסון נגד פוליו. בסבב החיסונים הראשון בלבד בשנת 2024, לפי נתוני UNICEF חוסנו 558,963 ילדים מתחת לגיל עשר. לשם כך הוסכם על הפוגות הומניטריות בלחימה באזורים מסוימים. מבצע נוסף הגיע בפברואר 2025 לכמעט 603,000 ילדים.

אמצעים אלה הם חלק ממערך הראיות כאשר נטען כי מטרתה המדינתית של ישראל היא השמדה פיזית או ביולוגית של האוכלוסייה הפלסטינית.

ב-2005 פינתה ישראל את התנחלויותיה ואת נוכחותה הקבועה בעזה

גם התזה בדבר תוכנית השמדה ישראלית שנוהלה בעקביות במשך עשרות שנים נתקלת בבעיה היסטורית.

ב-2005 פינתה ישראל את כל ההתנחלויות הישראליות ברצועת עזה והסיגה את נוכחותה הצבאית הקבועה מהאזורים שפונו. תוכנית הההתנתקות הישראלית קבעה במפורש את פינוי היישובים הישראליים ברצועת עזה ואת העברת הכוחות אל מחוץ לשטח.

הנסיגה לא שמה קץ למחלוקת המשפטית הבין-לאומית שהתפתחה בהמשך בנוגע למעמדה של עזה ולשליטתה של ישראל במעברים שונים. עם זאת, האירוע ההיסטורי עצמו ברור: ב-2005 פינתה ישראל את התנחלויותיה והסיגה את הכוחות שהוצבו דרך קבע מרצועת עזה.

ב-2007 השתלט חמאס בכוח על עזה.

מי שטוען כי ישראל ניהלה במשך עשרות שנים תוכנית ישרה להשמדה פיזית של אוכלוסיית עזה, חייב להסביר כיצד פירוקן המלא של ההתנחלויות הישראליות והסגת הכוחות הקבועים משתלבים בתמונה זו.

גם הדמוגרפיה סותרת את התזה ארוכת-הטווח

לפי סדרת נתונים היסטורית של האו״ם חיו ב-1967 כ-1.03 מיליון פלסטינים ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים ובעזה. באמצע 2023 העריך ההלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה את האוכלוסייה ביהודה ושומרון ובעזה בכ-5.48 מיליון בני אדם, מהם כ-2.23 מיליון ברצועת עזה.

האוכלוסייה גדלה אפוא ביותר מפי חמישה לאורך תקופה זו.

התפתחות זו אינה עולה בקנה אחד עם הטענה מרחיקת הלכת בדבר תוכנית השמדה דמוגרפית שנוהלה ברציפות מאז 1967.

עזה אינה המלחמה העירונית ההרסנית הראשונה נגד אסלאמיסטים

הרס נרחב ואבדות אזרחיות כבדות מוכרים גם ממערכות לחימה אחרות נגד ארגונים אסלאמיסטיים שהתבצרו בערים צפופות.

בקרב על מוסול לחמו כוחות עיראקיים וקואליציה בהובלת ארצות הברית במשך חודשים נגד המדינה האסלאמית בשכונות עירוניות צפופות. אמנסטי אינטרנשיונל תיעד אלפי קורבנות אזרחיים, ובמקביל תיעד כי דאעש החזיק משפחות, מנע מהן להימלט והשתמש בהן כמגנים אנושיים.

גם א-ראקה נהרסה במידה רבה במהלך הלחימה נגד המדינה האסלאמית. ההשוואה בין מבצעים מסוימים מוגבלת, אך הממצא הצבאי הבסיסי נותר בעינו: הרס כבד ואבדות אזרחיות גבוהות בלחימה עירונית אינם מוכיחים כשלעצמם כוונת השמדה מסוימת נגד האוכלוסייה האזרחית כקבוצה.

ההיפוך הלשוני החל זמן רב לפני עזה

את ההשפעה הפוליטית של ההאשמה ברצח עם אי אפשר להסביר באמצעות המשפט הבין-לאומי בלבד.

הרעיון להשוות בין הציונות לבין פשיזם, גזענות או נאציונל-סוציאליזם הוא בעל היסטוריה ארוכה. מחקר היסטורי על מדיניות ברית המועצות כלפי ישראל והציונות בשנות ה-60 מתעד שכבר לפני מלחמת ששת הימים הושוו הציונות והנאציזם. לאחר 1967 הורחב הקמפיין האנטי-ציוני במידה ניכרת.

המנגנון היה יעיל מבחינה פוליטית: המדינה היהודית לא זכתה לביקורת רק בשל מדיניות קונקרטית. הציונות עצמה הוצגה כאידאולוגיה גזענית, אימפריאליסטית או פשיסטית.

ב-1975 הוגדרה הציונות באו״ם כ״גזענות״

ב-10 בנובמבר 1975 אימצה העצרת הכללית של האו״ם את החלטה 3379. בהחלטה הוגדרה הציונות כסוג של גזענות ואפליה גזעית.

ב-16 בדצמבר 1991 ביטלה העצרת הכללית קביעה זו באמצעות החלטה 46/86.

ברית המועצות נעלמה. התבנית הרטורית שרדה אותה.

כאשר כיום ישראל מוכרזת כמדינה נאצית חדשה, ציונים מכונים נאצים או השואה משמשת כתבנית לשלילת הלגיטימיות של המדינה היהודית, שפה זו אינה מופיעה אפוא ללא היסטוריה מוקדמת.

למונח ״רצח עם״ יש כבר מזמן תפקיד פוליטי

רצח עם אינו כיום רק שמו של פשע אפשרי הנדון בהליך המתנהל בפני בית הדין הבין-לאומי לצדק. למונח יש גם תפקיד פוליטי משמעותי.

אמנסטי אינטרנשיונל משתמשת בו. הדווחית המיוחדת של האו״ם, פרנצ׳סקה אלבנזה, משתמשת בו. ועדת החקירה של האו״ם משתמשת בו. מעבר לכך, בפעילות אקטיביסטית, במחאות בקמפוסים ובקמפיינים פוליטיים הוא מופיע לעיתים קרובות כתיאור שכבר נקבע, אף שההליך העיקרי בפני בית הדין הבין-לאומי לצדק טרם הוכרע.

כך משתנה הדיון. בחלקים מן התקשורת הציבורית, האשמה שיש להוכיחה מבחינה משפטית הופכת כבר לפסק דין מוסרי.

בתוך כך עלולים להישמט מן העין הקשרים מרכזיים: המתקפה ב-7 באוקטובר, האידאולוגיה ושיטות הלחימה של חמאס, החטופים, וכן ההבחנה בין מספר כולל גבוה של קורבנות מלחמה לבין הוכחה ספציפית לכוונת השמדה מדינתית.

אין לבדוק את הכוונה רק אצל ישראל

מי שרוצה לדבר ברצינות על כוונת השמדה חייב לבחון את הסכסוך כולו. מצד אחד ניצבת ישראל, שפעולותיה הצבאיות הקונקרטיות, התבטאויותיה הפוליטיות והחלטותיה נבחנות בהליך המתנהל ובמסגרות משפטיות אחרות.

מן הצד האחר ניצב חמאס, בעל אמנה היסטורית מלאה ברטוריקה אנטישמית של השמדה, תוכנית מדינית שעדיין מכוונת במפורש נגד הלגיטימיות של ישראל, מערכת מנהרות שנבנתה במשך שנים בלב אזורי מגורים צפופים ומתקפה שתוכננה ב-7 באוקטובר 2023 נגד אזרחים ישראלים. מי שבוחן אך ורק את כוונתה של ישראל ומסיר מן הניתוח את הגורמים המתועדים הללו, מתאר רק חלק מן הסכסוך.

מי שמציג את ההאשמה ברצח עם כעובדה מוגמרת, משמיע פסק דין שבית הדין הבין-לאומי לצדק לא נתן. מי שהופך בנוסף את ישראל למדינה נאצית חדשה, נשען על היפוך תפקידים בין תוקף לקורבן, שההיסטוריה הפוליטית המוקדמת שלו מגיעה עד לתעמולה האנטי-ציונית הסובייטית. אפשר ואף צריך להתווכח על אופן ניהול המלחמה של ישראל. לא על מצבו העובדתי של ההליך.