מדוע הצעות להקמת מדינה פלסטינית נכשלות שוב ושוב
ישראל מואשמת לעיתים קרובות בכך שמנעה באופן עקרוני הקמת מדינה פלסטינית. אולם מבט על ההיסטוריה מציג תמונה מורכבת הרבה יותר. במשך כמעט תשעים שנה הונחו שוב ושוב על השולחן הצעות קונקרטיות לחלוקה ולשלום. פעם אחר פעם הן נדחו מצד הערבים או הפלסטינים. לכן השאלה אינה רק מדוע אין עד היום מדינה פלסטינית, אלא גם מדוע הזדמנויות רבות כל כך נותרו ללא ניצול.
אחת הטענות העיקשות ביותר בסכסוך במזרח התיכון היא שישראל מעולם לא התירה ברצינות הקמת מדינה פלסטינית. הצגות מקוצרות כאלה הן חלק ממניפולציה תקשורתית בסכסוך במזרח התיכון, שבמסגרתה מהלכים היסטוריים מוצגים לעיתים קרובות באופן חלקי בלבד. אולם מי שבוחן את ההיסטוריה ביתר דיוק מזהה דפוס אחר. בכל פעם שהונחה על השולחן הצעה קונקרטית להקמת מדינה פלסטינית, אשר הייתה כוללת במקביל הכרה בקיומה של ישראל כמדינה יהודית, התוכנית נכשלה בשל דחייתה מצד ההנהגה הערבית או, בשלב מאוחר יותר, הפלסטינית.
Zehn Mal wurde den Palästinensern ein eigener Staat angeboten. Zehn Mal haben sie abgelehnt. Warum?
In diesem Reel werfen wir einen kurzen Blick in die Geschichte und erkennen ein immer wiederkehrendes Muster. Am Ende geht es den palästinensischen und arabischen Führern nie um… pic.twitter.com/OiFqKaRdb0
— WerteInitiative. jüdisch-deutsche Positionen (@WerteInitiative) July 21, 2026
דפוס שחוזר על עצמו במשך עשרות שנים
תוכנית החלוקה הראשונה הוצעה כבר ב-1937
כבר ב-1937 הציעה ועדת פיל הבריטית לחלק את שטח המנדט. לראשונה אמורים היו לקום גם מדינה יהודית וגם מדינה ערבית . הצד היהודי קיבל עקרונית את ההצעה כבסיס למשא ומתן, אף שהשטח שיועד למדינה היה קטן ומפוצל. ההנהגה הערבית דחתה את התוכנית על הסף.
עשר שנים לאחר מכן הגיעה ההזדמנות ההיסטורית הבאה. באמצעות החלטה 181 של האו״ם המליצו האומות המאוחדות שוב על חלוקה למדינה יהודית ולמדינה ערבית. ההנהגה היהודית הסכימה. המדינות הערביות וההנהגה הפלסטינית, לעומת זאת, דחו את התוכנית, ולאחר הכרזת העצמאות הישראלית ב-1948 פתחו יחד במלחמה נגד מדינת ישראל שזה עתה הוקמה.
Passende X-Beiträge
Aus dem SCHLAGSEITE X-Archivℹ️ רקע
החלטה 181 של האו״ם הייתה רק המלצה של העצרת הכללית. אף על פי כן, היא היוותה בסיס להקמת ישראל. גם הקמת מדינה ערבית הייתה אפשרית, אך היא מעולם לא הוקמה, משום שהמדינות הערביות דחו פה אחד את תוכנית החלוקה.
1967: שלושת הלאווים של חרטום
לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 אותתה ישראל על נכונות לנהל משא ומתן על מסירת שטחים תמורת שלום . תשובת הליגה הערבית הגיעה כמה שבועות לאחר מכן בוועידה בחרטום.
היא נודעה בהיסטוריה כהחלטת שלושת הלאווים המפורסמת: לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל ולא למשא ומתן עם ישראל. בכך נשלל בתחילה כל פתרון דיפלומטי באופן קטגורי.
קמפ דייוויד 2000: הזדמנות היסטורית
בשנת 2000 הציג ראש ממשלת ישראל אהוד ברק, יחד עם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, הצעת שלום מרחיקת לכת. ההצעה כללה כמעט את כל יהודה ושומרון, את רצועת עזה, שטחים נרחבים שיועברו במסגרת חילופי שטחים וכן ריבונות משותפת בחלקים מירושלים.
יו״ר אש״ף דאז, יאסר ערפאת, דחה את ההצעה בלי להציג הצעה נגדית משלו. זמן קצר לאחר מכן החלה האינתיפאדה השנייה, שבמהלכה נהרגו או נפצעו אלפי ישראלים ופלסטינים במשך שנים.
טאבה ואולמרט: הצעות מרחיקות לכת אף יותר
גם לאחר קמפ דייוויד נמשכו השיחות. בתחילת 2001 נפגשו שני הצדדים שוב בטאבה. אף שהעמדות התקרבו עוד יותר, לא הושגה הסכמה.
בשנת 2008 הציע ראש הממשלה אהוד אולמרט למחמוד עבאס אחת ההצעות מרחיקות הלכת ביותר בתולדות ישראל. היא כללה כ-94 אחוזים מיהודה ושומרון, חילופי שטחים נרחבים, מסדרון בין עזה ליהודה ושומרון וכן פתרונות בינלאומיים לאתרים הקדושים בירושלים. עבאס לא קיבל את ההצעה.
מדוע נכשלו ההצעות?
מבקרים מציינים שאף אחת מההצעות לא מילאה את כל הדרישות הפלסטיניות. במיוחד נותרה זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם נקודת מחלוקת מרכזית. חלק מהטענות מובנות וראויות לבחינה הוגנת.
עם זאת, העובדה נותרת בעינה: גם ההצעות מרחיקות הלכת ביותר לא זכו להסכמה. זכות שיבה בלתי מוגבלת למיליוני צאצאים של פליטים פלסטינים תבטל לצמיתות את הרוב היהודי בישראל. בדיוק משום כך ממשלות ישראל מכל הקשת הפוליטית רואות בדרישה זו דרישה שאינה עולה בקנה אחד עם המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית.
⚖️ מה יהיה המחיר הפוליטי של מדינה פלסטינית עצמאית
מדינה עצמאית תעניק לפלסטינים ריבונות, מוסדות משלהם ואחריות בינלאומית. אולם פתרון מוסכם וקבוע של שתי מדינות יחייב במקביל לוותר על דרישות מקסימליסטיות או להסדיר אותן באופן מחייב.
בין היתר מדובר בתביעה לכל השטח שבין הירדן לים התיכון, בדרישה לזכות שיבה מקיפה למיליוני צאצאים של פליטים פלסטינים לישראל, וכן בהמשך המאבק המזוין מצד ארגונים הפועלים באופן עצמאי מההנהגה המדינתית. גם שאלת ההכרה ההדדית וזכותם של שני העמים להגדרה עצמית לאומית תצטרך להיפתר באופן סופי במסגרת הסכם שלום.
גם תפקידה המיוחד של אונר״א יהיה חלק מהסדר קבוע כזה. הארגון רושם, לצד הפליטים הפלסטינים המקוריים מ-1948, גם את צאצאיהם דרך הקו האבהי. הקמת מדינה פלסטינית לא תסיים אוטומטית את המנדט של אונר״א, אך היא תחריף את השאלה הפוליטית אילו אנשים יהיו בעתיד אזרחי המדינה הזו, איזו תמיכה יזדקקו לה ו כיצד יש להסדיר את מעמד הפליט שלהם בטווח הארוך.
בהקשר זה תעמוד גם לדיון השאלה אם מערכת אונר״א הקיימת תימשך ללא שינוי, תועבר בהדרגה למבנים מדינתיים פלסטיניים או תוחלף בתוכניות סיוע בינלאומיות אחרות. לא ישראל ולא מדינה פלסטינית יוכלו להחליט על כך לבדן, משום שמנדט אונר״א נקבע בידי העצרת הכללית של האו״ם.
הסכם שלום מקיף ידרוש בנוסף גבולות מחייבים, הסדרי ביטחון, שליטה בקבוצות חמושות וסיום תביעות טריטוריאליות נוספות . המדינה הפלסטינית תהיה אחראית לאכוף את המונופול שלה על השימוש בכוח ולמנוע מגופים מדינתיים או מכוחות שבשליטתה לתקוף את ישראל.
אם כוחות סדירים של מדינה פלסטינית ריבונית יתקפו את ישראל צבאית, יהיה מדובר עקרונית בסכסוך מזוין בין מדינות. איסור השימוש בכוח שבמגילת האו״ם אוסר על מדינות להשתמש בכוח נגד מדינה אחרת. במקרה של מתקפה מזוינת תוכל ישראל, עקרונית, להסתמך על זכותה להגנה עצמית, כאשר גם אז יחול המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
במסגרת הגנה עצמית כזו תוכל ישראל, בתנאים מסוימים, גם לכבוש צבאית באופן זמני שטח אויב, ככל שהדבר יהיה נחוץ להדיפת המתקפה ולהשבת הביטחון. עם זאת, כיבוש כזה לא יביא אוטומטית לכך שישראל תרכוש ריבונות על השטח או תהיה רשאית לספחו לצמיתות. שינוי גבול קבוע יצטרך להיקבע עקרונית באמצעות הסכם שלום, הסכם גבולות או הסדר אחר בעל תוקף לפי המשפט הבינלאומי.
במקרה של מתקפות מצד חמאס או קבוצות חמושות אחרות, השאלה המכרעת תהיה אם ניתן לייחס מבחינה משפטית בינלאומית את מעשיהן למדינה הפלסטינית. לא כל מעשה אלים עצמאי של ארגון יהיה אוטומטית מתקפה של המדינה. עם זאת, המדינה תהיה אחראית מבחינה פוליטית, ובנסיבות מסוימות גם מבחינה משפטית, לפעול ביעילות נגד קבוצות חמושות, ככל שבפועל תהיה מסוגלת לכך ותיטול על עצמה התחייבויות מתאימות.
מתקפה המנוגדת למשפט הבינלאומי עלולה להביא לאחריות מדינתית, בידוד דיפלומטי, סנקציות, אובדן תמיכה זרה ואמצעי נגד חוקיים מצד מדינות אחרות . תוצאות אלה לא יתרחשו באופן אוטומטי, אלא יהיו תלויות בנסיבות הקונקרטיות, בהחלטות בינלאומיות ובהסכמים הקיימים.
בדיוק כאן טמון חלק מהסכסוך שלעיתים קרובות מתעלמים ממנו: מדינה עצמאית אינה רק הישג של זכויות, אלא גם קבלת חובות מדינתיות ואחריות למעשיהם של מוסדותיה. רק הסכם שלום סופי ייצור מעבר לכך התחייבות מחייבת לסיים את הסכסוך הטריטוריאלי לצמיתות.
⚠️ אי-הבנה נפוצה
דחיית הצעות שלום מסוימות אינה אומרת אוטומטית שכל עמדה פלסטינית הייתה חסרת בסיס. מנגד, באותה מידה אי אפשר לטעון שישראל מעולם לא הציגה הצעות רציניות. המאזן ההיסטורי מראה דווקא שכמה הצעות מרחיקות לכת נותרו ללא קבלה רשמית.
רצועת עזה כמבחן מעשי
בשנת 2005 פינתה ישראל את רצועת עזה לחלוטין. כל החיילים והיישובים הישראליים פונו. משקיפים רבים קיוו שמתוך כך תוכל להתפתח מדינה פלסטינית שוחרת שלום.
במקום זאת השתלט חמאס בכוח על רצועת עזה בשנת 2007. בעקבות זאת היו שנים של ירי רקטות, פיגועי טרור ולבסוף הטבח ב-7 באוקטובר 2023. לכן בעיני פוליטיקאים ישראלים רבים עזה היא הוכחה לכך שנסיגה טריטוריאלית לבדה אינה מבטיחה שלום, כל עוד חסרה ההכרה העקרונית בישראל.
נקודת המחלוקת האמיתית
השאלה המכרעת אינה רק תוואי הגבול. חשוב באותה מידה הוא אם מדינה יהודית תתקבל באופן קבוע.
מגילת אש״ף המקורית הטילה ספק עקרוני בעצם קיומה של ישראל. גם חמאס מצהיר עד היום בגלוי כי ברצונו לחסל את ישראל. לכך מצטרפים סקרים, ספרי לימוד והצהרות פומביות של בכירים מסוימים, המראים כי ההכרה בישראל כמדינה יהודית ועד היום נותר שנוי במחלוקת בחלקים נרחבים של החברה והפוליטיקה הפלסטינית.
הדחייה העקרונית הזו חורגת הרבה מעבר לאזור. ישראל הפכה זה מכבר לדימוי אויב פוליטי, שבו קצוות אידיאולוגיים שונים מוצאים מכנה משותף, אף שבדרך כלל הם כמעט אינם מחזיקים בעמדות משותפות.
כל עוד הבעיה הבסיסית הזו לא תיפתר, גם הצעות גבול חדשות כנראה לא יוכלו ליצור שלום בר־קיימא.
✔️ לסיכום
ההיסטוריה של תשעת העשורים האחרונים מצביעה על דפוס חוזר. כמה פעמים הונחו על השולחן הצעות קונקרטיות להקמת מדינה פלסטינית. כמה פעמים הן לא התקבלו. על הפרטים אפשר להתווכח עד היום. עם זאת, קשה יותר לחלוק על כך ש־ההכרה ההדדית בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית נמנית עד היום עם המכשולים הגדולים ביותר בדרך לפתרון שלום בר־קיימא.
מי שרוצה להבין את הסכסוך במזרח התיכון, לא צריך לדבר רק על הוויתורים שישראל הייתה צריכה לעשות. חשובה לא פחות היא השאלה, מדוע הצעות קונקרטיות רבות להקמת מדינה מעולם לא התקבלו. גם בדיון הגרמני, המאזן ההיסטורי הזה מוצל לעיתים קרובות על ידי פרשנויות אידיאולוגיות, במיוחד בכל הנוגע ליחסים בין השמאל בגרמניה, ישראל והאנטישמיות. רק כאשר שני הצדדים יהיו מוכנים להכיר באופן קבוע בקיומו הלגיטימי של הצד האחר, פתרון שתי המדינות יוכל להיות יותר מסיסמה פוליטית.
🎥 סרטון נוסף של WerteInitiative
▶️ מדוע הצעות להקמת מדינה פלסטינית נכשלו שוב ושוב?
הסרטון של WerteInitiative מסכם באופן כרונולוגי את התחנות ההיסטוריות החשובות ביותר של הצעות החלוקה והשלום, ומוסיף את האירועים שנדונו במאמר.
ℹ️ בסיס העובדות ומקורות ראשוניים למאמר 📑
▶️ החלטת האו״ם 181 (II) מ־29 בנובמבר 1947
ההחלטה המליצה על חלוקת שטח המנדט הבריטי למדינה יהודית ולמדינה ערבית, וכן על משטר בינלאומי מיוחד לירושלים.
▶️ החלטת חרטום של הליגה הערבית מ־1 בספטמבר 1967
תיעוד ההחלטה הכוללת את שלושת הלאווים הידועים: לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל ולא למשא ומתן עם ישראל.
▶️ בית הספר למשפטים של ייל: הנוסח המלא של החלטת חרטום
הנוסח באנגלית של ההחלטה שאומצה בפסגת הליגה הערבית בספטמבר 1967.
▶️ דניס רוס: The Missing Peace
תיאור תהליך השלום במזרח התיכון ומשא ומתן קמפ דייוויד מנקודת מבטו של דניס רוס, שהיה אז המנהל האמריקני הראשי של המשא ומתן.
▶️ Economic Cooperation Foundation: מפת המפית המכונה משנת 2008
תיעוד מפה ששורטטה מחדש על ידי מחמוד עבאס, ובה ההצעה הטריטוריאלית שאהוד אולמרט הציג לו בספטמבר 2008.
▶️ Voice of America: עבאס מאשר את אי־קבלת הצעת אולמרט
דיווח על ריאיון שבו מחמוד עבאס הסביר מדוע לא קיבל את הצעת השלום של אולמרט משנת 2008.
▶️ Times of Israel: המפה והפרטים של הצעת אולמרט
שחזור עכשווי של ההצעה הטריטוריאלית, כולל שטחי חילופי הקרקעות שנועדו לכך ושטחה של המדינה הפלסטינית שהוצעה.
