וולפגנג בנץ מזהיר מפני שימוש אינפלציוני במושג אנטישמיות. אך דווקא בכל הנוגע לביטחון היהודי בברלין ולאנטישמיות הקשורה לישראל, הטיעון שלו עצמו נדיב להפליא. הוא מגדיר סיסמאות השמדה נגד ישראל כאיבה פוליטית, מצביע על הגנת המשטרה כטיעון נגד חוסר הביטחון של החיים היהודיים, ושואל מדוע יהודים בכלל נשארים בגרמניה. המציאות הברלינאית מספרת סיפור אחר.

האירוע הקונקרטי הוא זה: באירוע בחירות של השמאל בנוימקלן נשמעה הסיסמה „Death to the IDF“. בראיון ל־Tagesspiegel מ־25 בספטמבר 2026 בנץ אינו מסיק מכך שמדובר באנטישמיות. את עמדתו הבסיסית הוא מנסח ללא עמימות: השמאל אינו אנטישמי.

התבטאויות עוינות לישראל מצד חלקים מסביבת המפלגה הוא מסווג כאיבה פוליטית כלפי ישראל, שאותה הוא מכנה מעצמת כיבוש. אפילו לגבי סיסמאות המאחלות לישראל את קיצה, הוא מכחיש אופי עוין־יהודים ישיר.

זו אינה בחירת מילים אגבית. כאן נמצא לב הטיעון שלו: בין עוינות ליהודים לבין עוינות לישראל בנץ מותח קו הפרדה שאמור להיראות במציאות הפוליטית נקי בהרבה מכפי שהוא באמת.

Passende X-Beiträge

Aus dem SCHLAGSEITE X-Archiv

Jüdische Allgemeine 27.09.2026 · 20:14 Uhr Wolfgang Benz, Stefanie Schüler-Springorum und das deutsche Zentrum für Antisemitismusleugnung Ein Kommentar von JA-Chefredakteur Philipp Peyman Engel Jüdische Allgemeine 22.09.2026 · 12:00 Uhr Igor Levit fragt sich, ob und wie lange Deutschland noch sein Zuhause sei »in einer Zeit, in der jüdisches Leben in Deutschland jeden Tag… Jüdische Allgemeine 04.10.2026 · 22:13 Uhr 150 Juden in Berlin haben mit einem Offenen Brief die Linkspartei unterstützt – das sind etwa 0,4 Prozent der Berliner jüdischen Stimmen. Doch sie… Jüdische Allgemeine 24.09.2026 · 17:30 Uhr Hamburgs zweite Bürgermeisterin (Grüne) warnt vor Linken in Berlin »Eine Regierung, die abhängig ist von Antisemiten und Terrorunterstützern darf es in Deutschland niemals geben« Jüdische Allgemeine 02.10.2026 · 07:00 Uhr Morgen ist der 3. Oktober, der „Tag der Deutschen Einheit“ – vor 36 Jahren trat die DDR der Bundesrepublik Deutschland bei. Für jüdische Gemeinden…

בנץ מזהה סיסמאות אנטישמיות וממעיט בחומרת העוינות לישראל

אין להציג את בנץ באופן חלק יותר מכפי שהוא מתבטא בעצמו. הוא אינו סבור שהסיסמאות הרלוונטיות הגיוניות או בלתי מזיקות. הוא מגדיר אותן עוינות לאנושות, שגויות ומשמיצות. מהשמאל הברלינאי הוא דורש לנקוט צעדים ברורים נגד פעילים כאלה, ובראיון אף מנסח את הדרישה באופן חריף במיוחד.

דווקא משום כך, ההקלה שהוא מעניק בהמשך אינה נחלשת אלא נעשית סותרת יותר.

בנץ מזהה סביבה שנגדה הנהגת המפלגה, לפי תיאורו שלו, חייבת לפעול בנחישות. הוא מזהה סיסמאות עוינות לאנושות. הוא מזהה בעיית התבדלות. ובכל זאת הוא מצהיר באופן גורף שהמפלגה אינה אנטישמית, ומעביר את האנטישמיות הקשורה לישראל לקטגוריה של יריבות פוליטית גרידא.

זהו הסדק האמיתי בטיעון שלו. הפרט מוכר כבעייתי, אך התבנית נדחית בו בזמן.

כדי להעריך מפלגה או זירה פוליטית, לא די בזיכוי גורף ולא בהרשעה גורפת. השאלה המכרעת היא אם סניפי מפלגה, אירועים, בריתות ונושאי תפקידים סובלים רטוריקה עוינת לישראל או אנטישמית, מנרמלים אותה או מתנגדים לה בעקביות.

האנטישמיות הקשורה לישראל אינה משתלבת בהפרדה הברורה של בנץ

גם ניסוחו של בנץ, „ישראל כמעצמת כיבוש“, אינו ניטרלי. הוא קובע כבר מסגרת פוליטית עוד לפני שנבדק מהו המשפט הקונקרטי, מהי הסיסמה או מהי המטרה הפוליטית.

בדיוק כאן טמונה הבעיה. התנגדות פוליטית למדיניות ממשלת ישראל, אנטישמיות הקשורה לישראל ושלילת ההגדרה העצמית היהודית הם שלושה דברים שונים. במציאות, עם זאת, הם מתמזגים לעיתים קרובות.

דוח שירות הגנת החוקה של ברלין לשנת 2025 מתאר בדיוק את הערבוב הזה. הרשות מציינת כי זירת הקיצוניות הקשורה לחו״ל מאופיינת במידה רבה בשחקנים עוינים לישראל ואנטישמיים. היא מתעדת אירועים שבהם נשללה זכות קיומה של ישראל ונחגג הטרור של חמאס.

המציאות המעשית אינה מצייתת אפוא למגירה הנקייה שאליה דוחף אותה בנץ. עוינות פוליטית לישראל ואנטישמיות יכולות להופיע בנפרד. אך הן יכולות גם להשתלב זו בזו. מי שמתעלם באופן שיטתי מהחלק השני אינו משיג דיוק. הוא מאבד אותו.

הגנת המשטרה על מוסדות יהודיים מעידה על הסכנה הממשית

הדבר בולט במיוחד בהתבטאויותיו של בנץ על ביטחון החיים היהודיים. הוא מצביע על כך שמוסדות יהודיים זוכים להגנה משטרתית אינטנסיבית במיוחד. כאשר הטאגסשפיגל מציין ניידות משטרה מול בתי ספר יהודיים, בנץ משיב: זה מניעתי.

המשפט ראוי לציון, משום שאיש אינו חייב לטעון שליד כל בית ספר יהודי עומד מדי יום תוקף מיידי. זו הייתה דרישה גרוטסקית להפליא למושג סכנה.

הגנת המשטרה מופעלת משום שרשויות הביטחון מעריכות שקיימת סכנה וסבורות שאמצעי הגנה נחוצים. בית כנסת אינו זקוק לעמדת משטרה משום שהכול בטוח להפליא. בית ספר יהודי אינו מקבל הגנה משום שאנטישמיות היא רק פרי הדמיון. ההגנה היא תגובה לסכנה.

להציג דווקא את אמצעי הביטחון שהוקמו בגלל סכנה כטיעון נגד עצם קיומה של הסכנה — פירושו להפוך בין סיבה לתוצאה. מחסומי בטון, ניידות משטרה ואבטחת מתקנים אינם פריבילגיה יהודית. הם המחיר הנראה לעין של מצב ביטחוני שהופך אמצעים כאלה להכרחיים.

2,268 עבירות אנטישמיות בשנה אחת

הנתונים הברלינאיים מקשים על כל ניסיון להקל ראש. לפי נתוני מינהל הסנאט לענייני פנים נרשמו בברלין בשנת 2025 2,268 עבירות אנטישמיות. מדובר ב־443 מקרים יותר מאשר בשנה הקודמת, עלייה של 24.3 אחוזים.

1,485 מהעבירות הללו סווגו בתחום התופעה „אידיאולוגיה זרה“. קטגוריה זו אינה מתארת מוצא אתני ואינה מתארת דת. לכן אין להשוות אותה באופן אוטומטי לערבים, למוסלמים או לפלסטינים.

השאלה המכרעת היא מה קובעות הרשויות על הזירה האידיאולוגית עצמה. שירות הגנת החוקה של ברלין מתאר במפורש לשנת 2025 שחקנים עוינים לישראל ואנטישמיים, תעמולה עוינת לישראל, שלילת זכות הקיום של ישראל והאדרת הטרור של חמאס.

אין זו תשובת נגד פוליטית מפי תומך ישראל. זהו תמונת מצב רשמית.

67.7 אחוזים עם אנטישמיות הקשורה לישראל

הסטטיסטיקה פוגעת באופן ברור במיוחד בהפרדה החדה של בנץ בין ישראל לבין אנטישמיות.

RIAS Berlin תיעד בשנת 2025 בסך הכול 2,197 אירועים אנטישמיים. ב־1,487 מקרים נמצאו יסודות של אנטישמיות הקשורה לישראל. מדובר ב־67.7 אחוזים. אין זו תופעת שוליים. זו ללא ספק צורת הביטוי הדומיננטית ביותר.

גם ברמה הארצית מתקבלת אותה תמונה. האיגוד הפדרלי RIAS תיעד בשנת 2025 בסך הכול 8,725 אירועים אנטישמיים. 68 אחוזים מהם סווגו כאנטישמיות הקשורה לישראל. כך יוצא שדווקא צורת הביטוי שבנץ מפריד רטורית בחדות רבה במיוחד מעוינות אותנטית ליהודים היא, בסטטיסטיקה הממשית של האירועים, ההקשר השכיח ביותר.

כמובן, אין פירוש הדבר ש־68 אחוזים מכל ביקורת על ישראל הם אנטישמיים. RIAS אינו מונה ביקורת פוליטית רגילה כאירוע אנטישמי. הנתון מתאר כבר אירועים שהוערכו כאנטישמיים, שבהם הקשר לישראל הוא אחת מצורות הביטוי. ההבדל מכריע.

בין 2018 ל־2022 תיעד RIAS Berlin בממוצע מעט פחות מ־980 אירועים אנטישמיים בשנה. בשנת 2025 היו 2,197. הרמה השתנתה לצמיתות כלפי מעלה מאז 7 באוקטובר 2023.

תקיפת סכין אינה סכנה תיאורטית

עד כמה הסכנה יכולה להיות ממשית מראה מקרה מ־21 בפברואר 2025. צעיר שהיה אז בן 19 תקף בסכין מבקר באתר ההנצחה ליהודי אירופה שנרצחו בברלין.

בית המשפט העליון של ברלין Kammergericht Berlin קבע במרץ 2026 כי המעשה היה בעל מניע אסלאמיסטי ואנטישמי. לפי קביעות בית המשפט, התוקף בחר באתר ההנצחה כמקום הפשע בכוונה וביקש לפגוע שם בראש ובראשונה באדם ישראלי או יהודי. פסק הדין עדיין לא היה חלוט בעת פרסום הודעת העיתונות.

מקרה זה אינו מוכיח שכל יהודי בברלין נופל מדי יום קורבן לתקיפה. זו הייתה טענה אבסורדית.

אך הוא מראה באופן קונקרטי מאוד מדוע אי־אפשר לסיים את שאלת הביטחון במילה „מניעתי“. האיום האנטישמי אינו תחושה תיאורטית של הקהילות היהודיות. הוא יכול להפוך לאלימות ממשית.

גם הפרקליטות הכללית של ברלין מביאה דווקא את התקיפה הזו בדוח שלה על האנטישמיות בשנת 2025 כדוגמה למסוכנותן של עבירות בעלות מניע אנטישמי.

ההגדרה של בנץ עצמו אינה מאפשרת את הנחרצות שלו

נוסף על כך קיים כאן סתירה ראויה לציון להגדרת האנטישמיות שבנץ עצמו תומך בה.

וולפגנג בנץ נמנה עם החותמים על הצהרת ירושלים על האנטישמיות. הצהרה זו פותחה בדיוק כדי להפריד בין ביקורת על ישראל לבין אנטישמיות באופן מדויק יותר מהגדרת העבודה של IHRA. אך אפילו הגדרה מצומצמת זו במכוון אינה מעניקה לבנץ פטור גורף מההפרדה שלו.

הצהרת ירושלים דורשת במפורש לבחון את ההקשר. היא קובעת שעוינות כלפי ישראל יכולה להיות מונעת מאנטישמיות. היא מונה כדוגמאות לאנטישמיות הן דימויים אנטישמיים קלאסיים המועברים לישראל והן שלילת זכותם של יהודים בישראל להתקיים שם ולהתפתח, באופן קולקטיבי ואישי, כיהודים.

בה בעת, ההצהרה מגינה על ביקורת חריפה על ישראל, על הציונות ועל המדיניות הישראלית. בדיוק משום כך היא מאירת עיניים כאן: ההיגיון שלה אינו „ישראל במקום יהודי, לכן אין אנטישמיות“. ההיגיון שלה הוא שיש לבחון את ההקשר, התוכן והמטרה של ההתבטאות. בנץ דורש דיוק. ההקלה הגורפת שלו אינה עומדת בדרישה שהוא עצמו מציב.

הביקורת על תפיסת האנטישמיות של בנץ אינה חדשה

הוויכוח על הבנתו של בנץ את האנטישמיות נמשך זמן רב יותר. כבר בשנת 2008 עורר הכנס „דמות האויב: מוסלמי — דמות האויב: יהודי“, שאורגן על ידי המרכז לחקר האנטישמיות, ביקורת. הפובליציסט והמדען המדיני מתיאס קינצל האשים אז את המרכז בכך שהוא מקרב יתר על המידה בין עוינות ליהודים לבין עוינות למוסלמים; בנץ הגן על ההשוואה כנושא למחקר מדעי.

בשנת 2010 שב מדען המדינה שטפן גריגאט והעלה את המחלוקת הזו בצורה מחודדת ב־Wiener Zeitung והאשים את בנץ בכך שהוא מתייחס לאנטישמיות במידה רבה מדי כאל דעה קדומה כללית. מאמרו של גריגאט הוא מאמר דעה, לא דוח מחקר ניטרלי.

לדיון הנוכחי רלוונטית במיוחד רציפות השאלה שבמחלוקת: זמן רב לפני 7 באוקטובר 2023 כבר התווכחו אם המסגרת המושגית של בנץ תופסת במידה מספקת את ייחודיותה של האנטישמיות. בשנת 2026 אותה שאלה עולה מחדש, הפעם על רקע נתונים מברלין, שלפיהם RIAS מצא יסודות של אנטישמיות הקשורה לישראל ב־67.7 אחוזים מהאירועים האנטישמיים שתועדו.
Wiener Zeitung בצורה מחודדת מחדש והאשים את בנץ בכך שהוא מתייחס לאנטישמיות במידה רבה מדי כאל דעה קדומה כללית. מאמרו של גריגאט הוא מאמר דעה, לא דוח מחקר ניטרלי.

לדיון הנוכחי רלוונטית במיוחד רציפות השאלה שבמחלוקת: זמן רב לפני 7 באוקטובר 2023 כבר התווכחו אם המסגרת המושגית של בנץ תופסת במידה מספקת את ייחודיותה של האנטישמיות. בשנת 2026 אותה שאלה עולה מחדש, הפעם על רקע נתונים מברלין, שלפיהם RIAS מצא יסודות של אנטישמיות הקשורה לישראל ב־67.7 אחוזים מהאירועים האנטישמיים שתועדו.

הקהילות היהודיות מתארות מציאות אחרת

גם הקהילות היהודיות עצמן אינן מציירות תמונה של רגישות יתר. תמונת המצב של הקהילות היהודיות 2026 של המועצה המרכזית של יהודי גרמניה מבוסס על נתונים שמסרו מנהיגים מ־102 קהילות ומאגודות מחוזיות.

68 אחוזים העריכו שהחיים בגרמניה פחות בטוחים מאשר לפני 7 באוקטובר 2023. רק 13 אחוזים הביטו בחיוב על עתיד החיים היהודיים. התמיכה הנתפסת מצד החברה האזרחית ירדה מ־62 אחוזים בשנת 2023 ל־35 אחוזים. 21 אחוזים מהקהילות ביטלו בתוך שנה אירועים מטעמי ביטחון.

המספרים האלה אינם חידה פסיכולוגית שהיסטוריון צריך לפתור באמצעות פרשנות. הם מתארים את חוויותיהן של קהילות יהודיות.

מי שמתייחס ברצינות לחוויות האלה אינו חייב לקבל כל הערכה פוליטית של המועצה המרכזית. אבל עליו להיות מסוגל להסביר מדוע לדבריהם של הנפגעים יש משקל פחות מזה של פרשנות מרגיעה מפי משקיף.

מי שנשאר אינו מוכיח בכך שהכול בטוח

הטיעון של בנץ חלש במיוחד במקום שבו הוא מציב את המשך חייהם של יהודים וישראלים בגרמניה כנגד האזהרה מפני חוסר ביטחון.

אנשים אינם עוזבים אוטומטית את ביתם ברגע שסכנה מתגברת. יש להם משפחות, עבודה, חברים, רכוש, שפה, זיכרונות וסביבה חברתית. עבור יהודים גרמנים, גרמניה אינה תחנת מעבר כלשהי. היא מולדתם. לכן הישארות אינה חוות דעת ביטחונית.

יהודי אינו חייב להגר כדי שהאיום האנטישמי ייחשב ממשי. היפוך נטל ההוכחה והסקת טענה נגד הדאגה מעצם העובדה שאנשים נשארים — אינם הגיוניים.

כאשר החיים היהודיים אמורים להקל על הבושה הגרמנית

מיד לאחר מכן הופך בנץ את טיעונו לאישי. הוא מתאר כמזל גדול את העובדה שאזרחים יהודים רבים מישראל חיים בגרמניה מרצונם החופשי ובשמחה, ואומר במילותיו: זה עוזר לי להתמודד עם הבושה לכל החיים על מה שהגרמנים עשו לפני 80 שנה. בכך משתנה נקודת המבט באופן סופי.

נוכחותם של אנשים יהודים אינה נתפסת עוד רק כחלק מובן מאליו מגרמניה. היא מקבלת גם תפקיד בהתמודדות הגרמנית עם העבר. החיים היהודיים הופכים לסימן לכך שלמרות ההיסטוריה שלה, גרמניה יכולה שוב להיות מקום שיהודים רוצים לחיות בו.

ייתכן שהדבר מנחם את בנץ אישית, אך מבחינת מצב הביטחון של יהודים בשנת 2026 הוא חסר כל רלוונטיות.

יהודים אינם חיים בגרמניה כדי להקל על הבושה הגרמנית. הם גם אינם צריכים לספק בעצם נוכחותם הוכחה לכך שתרבות הזיכרון הגרמנית מתפקדת. ובוודאי שאינם צריכים להגר כדי שהסכנה האנטישמית תיחשב סוף־סוף רצינית מספיק.

החיים היהודיים אינם כלי תרפויטי להתמודדות הגרמנית עם עברה. העובדה שיהודים וישראלים רוצים לחיות בברלין אינה אומרת דבר על ממשותם של איומים אנטישמיים. לשם כך קיימים דוחות ביטחוניים, הליכים פליליים, תיעוד תקריות וחוויותיהן של קהילות יהודיות.

אי־אפשר לסיים את הוויכוח על השמאל באמצעות זיכוי

דבריו של בנץ קשורים ישירות לתוצאות הבחירות בברלין ולהאשמות נגד חלקים מהשמאל הברלינאי. בבחירות לבית הנבחרים של ברלין ב־20 בספטמבר 2026 קיבלה די לינקה 25.7 אחוזים מקולות הרשימה והייתה בכך למפלגה החזקה ביותר. אך גם כאן יש לומר: הטענה הסתמית שמפלגה שלמה היא אנטישמית אינה מחליפה בדיקה של אירועים קונקרטיים. באותה מידה, גם ממצא הנגד הגורף של בנץ אינו מחליף בדיקה כזאת.

יש ברלינאים יהודים התומכים בהשתתפות השמאל בממשלה ודוחים את ההאשמות נגד המפלגה. יש ארגונים יהודיים ונציגים יהודים המזהירים במפורש מפני חלקים מהמפלגה ומסביבתה. העמדות הפוליטיות השונות האלה אינן מכריעות את השאלה העובדתית.

הדבר המכריע הוא מוחשי יותר: מה מתרחש באירועים? אילו סיסמאות נסבלות? אילו שותפים לקואליציה מופיעים? אילו אנשים מקבלים במה? כיצד מגיבים גופי המפלגה כאשר נשמעות שנאת ישראל או רטוריקה אנטישמית? האם מציבים גבולות לפני לחץ ציבורי, או רק לאחריו?

בדיוק שם צריכה להתחיל בדיקה עיתונאית. לא במספר התומכים היהודים במפלגה, וגם לא במספר מבקריה היהודים.

לכן המקרה של האירוע בנויקֶלן, שבו נשמעה הסיסמה „מוות לצה״ל“, רלוונטי. לא משום שסיסמה יחידה מגדירה אוטומטית מפלגה שלמה. אלא משום שהיא מראה אילו מעגלים פוליטיים וצורות ביטוי עלולים להופיע בסביבתו של אירוע מפלגתי, ועד כמה נחוצה הצבת גבול ברורה.

בנץ עצמו מכיר בנחיצות הזאת כאשר הוא דורש מהנהגת המפלגה לפעול בתקיפות נגד פעילים כאלה. בדיוק משום כך הזיכוי הגורף שלו באותה נשימה משכנע עוד פחות.

דוח J7 אינו סופר שוב

גם בהשוואה הבינלאומית כדאי לדייק. הדוח השנתי של J7 לשנת 2025 מבסס את נתוניו לגבי גרמניה על 8,725 התקריות האנטישמיות שתיעד האיגוד הפדרלי RIAS. כלומר, אין מדובר בספירה שנייה ונוספת.

על בסיס נתונים זה, גרמניה מציגה בקרב הקהילות היהודיות הגדולות בתפוצות שנבדקו שיעור תקריות גבוה במיוחד ביחס למספר התושבים היהודים. הממצא אינו נעשה דרמטי יותר משום שסופרים את המספרים פעמיים. הוא כבר דרמטי דיו כאשר סופרים אותם נכון.

הגדרות אינן רשאיות לסנן את המציאות החוצה

וולפגנג בנץ ביצע במשך עשרות שנים עבודה מדעית חשובה על הנאציזם ועל האנטישמיות. הדבר מעניק משקל לדבריו. הוא אינו הופך אותם לנכונים אוטומטית. דווקא חוקר המתעקש על דיוק מושגי חייב להיבחן בשאלה אם הקטגוריות שלו אכן תופסות את המציאות בת זמננו.

האנטישמיות העכשווית אינה מופיעה רק באמצעות סיסמאות אנטישמיות קלאסיות. היא יכולה להופיע כימין קיצוני, כאסלאמיסטית, כתיאוריית קונספירציה, כדתית או כאנטי־אימפריאליסטית. והיא יכולה להשתמש בישראל כמסך השלכה. מובן מאליו שלא כל עוינות כלפי ממשלה ישראלית היא אנטישמית.

אך לא מובן מאליו שאפשר לסווג בנוחות כ״פוליטיקה טהורה״ גם רטוריקת השמדה נגד ישראל, דמוניזציה של המדינה היהודית ושלילת ההגדרה העצמית היהודית.

RIAS מתעד בברלין 67.7 אחוזים של אנטישמיות הקשורה לישראל. האיגוד הפדרלי מגיע בכל רחבי גרמניה ל־68 אחוזים. הרשות להגנת החוקה של ברלין מתארת גורמים עוינים לישראל ואנטישמיים השוללים את זכות קיומה של ישראל וחוגגים את טרור חמאס. התביעה הכללית מתעדת 820 הליכים בעלי רקע אנטישמי. בית המשפט המדינתי העליון של ברלין קבע כי תקיפה באנדרטת השואה הייתה ממניעים אנטישמיים ואסלאמיסטיים. המציאות הזאת אינה נעלמת משום שההגדרה נוסחה בצמצום מיוחד.

הגנה משטרתית אינה ראיה נגד הסכנה, אלא תוצאה נראית לעין שלה. אנטישמיות הקשורה לישראל אינה קטגוריית שוליים תיאורטית, אלא צורת הביטוי הנפוצה ביותר שתיעד RIAS. והחיים היהודיים בגרמניה אינם הוכחה לכך שדאגתן של הקהילות היהודיות מופרזת.

יהודים אינם צריכים להוכיח באמצעות הגירה שהאנטישמיות קיימת, וגם אינם צריכים להקל באמצעות הישארותם על גרמניה מבחינת עברה. מי שמפנה את ההגנה המשטרתית ההכרחית נגד דאגתם של המוגנים, ומגדיר בטרם עת רטוריקת השמדה עוינת לישראל אל מחוץ לאנטישמיות, אינו יוצר דיוק. הוא הופך חלק מהאיום העכשווי לבלתי נראה.