00:00 / –:–
Gastbeitrag von Nida Banou
Rise Iran & Javid Shah | anti-postkoloniale Ideologie & anti-Islamismus | Eure Freiheit ist heilig. Beschützt sie.
אם אתם תוהים על היעדר האמפתיה כלפי קורבנות ישראל; על ההסלמה החריפה בצרפת; על האדישות הבולטת כלפי רדיפתם של נוצרים, יהודים ומיעוטים אחרים, כאשר המבצעים הם מוסלמים או גורמים אסלאמיסטיים; אם אתם שואלים את עצמכם מדוע איראנים שקמים נגד דיקטטורה אסלאמיסטית זוכים לפתע להרבה פחות סולידריות ברגע שהמהפכה שלהם כבר אינה נתפסת כפמיניזם המתחבר למערב, אלא מתנסחת באופן לאומי, חילוני, אנטי-אסלאמיסטי ופטריוטי ובעד פהלווי; אם אתם שואלים את עצמכם מדוע דווקא אלה שמגינים על חמאס, ח’אמנאי או תנועות סמכותניות אחרות יכולים להציג את עצמם בו-זמנית כנציגי זכויות האדם והמאבק בגזענות — אז כדאי לא להתבונן רק באירועים הבודדים.
צריך לבחון איזו מפה מוסרית יצרנו לעצמנו בעשורים האחרונים.
חלק חשוב מהתשתית האידיאולוגית שלהם מקורו בתיאוריות פוסט־קולוניאליות ובתיאוריות ביקורתיות קרובות העוסקות ביחסי כוח. תרומתן המקורית הייתה נחוצה: הן הפנו את תשומת הלב לכך שקולוניאליזם, גזענות ושלטון אינם פועלים רק באמצעות כלי נשק, אלא גם באמצעות שפה, מוסדות וכוח פרשני. הבעיה מתחילה כאשר נקודת מבט זו חדלה להיות כלי ניתוח והופכת להסבר אוניברסלי של העולם.
אז ההיסטוריה נקראת יותר ויותר לאורך ציר יחיד: בעלי הכוח וחסרי הכוח, המדכאים והמדוכאים, המרכז והפריפריה, המ colonizers וה colonized. צבע עור לבן (מבצעים) וצבע עור כהה (קורבנות).
ומכיוון שאירופה והמערב ניצבים כמעט אוטומטית בצד של בעלי הכוח בנרטיב ההיסטורי הזה, נוצרת מכך בקלות רבה מדי פישוט מוסרי: המערב כבר אינו נתפס כציוויליזציה שהולידה בעת ובעונה אחת את הנאורות ואת הקולוניאליזם, את זכויות האדם ואת הפשעים, את התיקון העצמי ואת מדיניות הכוח. הוא הופך לקטגוריה של מבצעים.
בה בעת, סיפורים אחרים של כיבוש ואימפריה נעלמים מן העין בקלות מפתיעה — למשל ההתפשטות הערבית־האסלאמית שנמשכה מאות שנים, והייתה קשורה במלחמה, הכנעה, ערביזציה, היררכיזציה דתית, עבדות ודחיקתן של תרבויות ודתות עתיקות יותר.
מה שבאימפריאליזם האירופי מנותח כמובן מאליו כהיסטוריה של שלטון וקולוניאליזם, כלל אינו משויך באותו הקשר הערבי־אסלאמי לאותה קטגוריה היסטורית.
Passende X-Beiträge
Aus dem SCHLAGSEITE X-Archivכך נוצרת כתיבת היסטוריה סלקטיבית.
ההתפשטות האירופית נחשבת למורשת שעיצבה מבחינה מוסרית עד ימינו, בעוד שהאימפריות הלא־מערביות וקורבנותיהן נעלמות במידה רבה מהזיכרון הקולקטיבי. כתוצאה מכך, חברות אחרות אינן נבחנות באותה חומרה היסטורית ומוסרית, אלא מובנות בעיקר דרך עמדתן המאוחרת יותר כלפי המערב.
בדיוק כך משתנה אמת המידה. לא עוד רק המעשה קובע את שיפוטנו, אלא יותר ויותר העמדה המשוערת של הפועל בתוך היררכיה של כוח ומעמד הקורבן. אלימות מלמעלה נחשבת לאלימות מבנית. אלימות מלמטה מקבלת הקשר.
לצד האחד יש אחריות, ולצד האחר יש בראש ובראשונה סיבות.
על העבריין האחד ליתן דין וחשבון, ואילו בנוגע לאחר נשאל תחילה מה גרם לו לעבור הקצנה, מה דחק אותו לשוליים או מה פגע בו.
זהו הרגע שבו תאוריה שבמקורה הייתה תאוריה אמנציפטורית הידרדרה לאסימטריה מוסרית. אנטישמיות יכולה אז להישפט ביתר סלחנות תחת התווית „אנטי־ציונות“. אידאולוגיה אסלאמיסטית נראית יותר כתגובה לדומיננטיות המערבית מאשר כפרויקט של שלטון בפני עצמו. דיכוי נשים נבחן ברגישות תרבותית, כל עוד הוא מתרחש מחוץ למערב. ורדיפה דתית זוכה לתשומת לב בהיקף שונה — בהתאם לשאלה אילו קבוצות מתאימות לסכמת התוקפן–הקורבן המוכרת.
איראן — ארץ מוצאי — היא דוגמה מאלפת ממש לכך.
כל עוד ההתקוממות נגד הרפובליקה האסלאמית נקראה במערב תחת הסיסמה „אישה, חיים, חירות“ כמרד פמיניסטי נגד „גברים זקנים“, היא התאימה היטב לקטגוריות הקיימות.
אבל בשלב מסוים התנועה האיראנית כבר לא הייתה ניתנת לצמצום לכך. היא נעשתה לאומית ופטריוטית יותר ויותר בגלוי, הופנתה באופן ברור יותר ויותר נגד הסדר האסלאמיסטי כשלעצמו, ועבור איראנים רבים הפכה גם לחזרה אל הזהות האיראנית שמעבר לאידאולוגיה של 1979.
מיליוני אנשים נשאו את דגל האריה והשמש, קראו סיסמאות לאומיות, קראו „יחי המלך“ וקישרו במפורש את דרישתם לחירות עם דחיית האסלאם הפוליטי.
ופתאום המהפכה הזאת נעשתה עבור תומכיה ה„פרוגרסיביים“ לשעבר „מורכבת“ ו„בעייתית“. שכן כאן חברה לא־מערבית לא מרדה בקולוניאליזם המערבי, בקפיטליזם או במערב.
היא מרדה נגד האסלאמיזם, ההתפשטות האסלאמית והזהות הכפויה.
נשים לא רצו שפמיניסטיות מערביות ימקמו את החיג’אב בהקשר תרבותי. הן רצו לשרוף אותו (ואכן עשו זאת!). גברים לא עמדו לצדן כיריבים פטריארכליים, אלא נרדפו ונרצחו יחד איתן. אנשים מחברה בעלת אופי מוסלמי הצהירו בעצמם שהדיכוי שלהם נבע מאידאולוגיה מדינתית איסלאמיסטית.
כך התנגש ניסיונם עם שפה פוליטית שהורגלה לראות באסלאם בראש ובראשונה מושא לאפליה מערבית. האיראנים היו ללא ספק קורבנות – אך לא הקורבנות שהתבנית המוכרת ציפתה להם. וכאן בדיוק מתגלה חולשתה של מוסריות ששופטת בני אדם תחילה לפי קבוצות ורק לאחר מכן לפי מעשיהם.
אותה בעיה פוגשת אותנו שוב במקום אחר. כאשר קורבנות יהודים אינם נתפסים עוד רק כבני אדם, אלא בראש ובראשונה כחברים במדינה הנתפסת כחזקה; כאשר לא מאמינים לנשים ישראליות שנפלו קורבן לאלימות מינית; כאשר נוצרים במדינות מחוץ למערב נרדפים, מבלי שהדבר יוביל להתגייסות פוליטית דומה; כאשר אלימות מצד בני קבוצת מיעוט מוסברת בשפה שונה מזו שבה מוסברת אלימות נגד קבוצת מיעוט, כבר זנחנו את האוניברסליזם.
ועם האובדן הזה מתחיל משהו גדול יותר: פירוק הערכים של האדם עצמו.
כי כאשר האמת נתפסת מעתה רק כתוצר של כוח, בשלב מסוים גם עצם הרעיון של אמת משותפת נעשה חשוד. כאשר נורמות נקראות בעיקר ככלים של שליטה, גם נורמות הכרחיות מאבדות את הלגיטימיות שלהן. כאשר מסורת מובנת בראש ובראשונה כדיכוי, חברה מאבדת את האמון בזיכרונה התרבותי שלה. כאשר גבולות נתפסים בעיקר כהדרה, עצם קיומם נעשה כבר בעייתי מבחינה מוסרית. וכאשר ההיסטוריה של האדם עצמו מסופרת כמעט אך ורק דרך אשמה, בסופו של דבר נוצרת דור שיודע היטב לפרק את מורשתו, אך כמעט אינו יודע מה ממנה ראוי לשמר.
הדבר אינו נשאר אקדמי. חברה מתקיימת מכך שחבריה מקבלים, למרות כל ההבדלים, כמה אמות מידה משותפות: שאלימות היא פסולה, שטרור פסול, בלי קשר לזהות המבצע; שזכויות האדם חלות באופן אוניברסלי; שהאמת אינה תלויה לחלוטין בזהות; שמוצא דתי או אתני אינו מעניק לאיש אחריות מוסרית רבה יותר או פחות; ושמותר להגן על החירות.
מי שמחליף את אמות המידה המשותפות האלה בפוליטיקה של זהויות קבוצתיות מתחרות, מייצר בהכרח פילוג. אנשים אינם פוגשים זה את זה עוד בראש ובראשונה כאזרחים של אותה חברה, אלא כנציגים של קולקטיבים היסטוריים: בעלי זכויות יתר או מודרים, מבצעים או קורבנות, רוב או מיעוט. כל קבוצה מפתחת זיכרון משלה, פגיעה משלה, אמת משלה ולבסוף גם מוסר משלה.
באופן זה חברה יכולה לדבר זמן רב מאוד על גיוון, ובה בעת להחזיק בפחות ופחות מן המשותף.
זו אולי התוצאה העמוקה ביותר של התפתחות זו. לא העובדה שלמדנו לבקר את הכוח. זה היה הכרחי. לא העובדה שעיבדנו את ההיסטוריה שלנו. גם זה היה הכרחי.
אלא שבחלקים מהתרבות שלנו, הביקורת העצמית הפכה לחוסר אמון בעצם רעיון הציוויליזציה שלנו.
המערב אינו חייב להאמין שהוא נעלה בכל דבר. אבל עליו לדעת שוב אילו מעקרונותיו אינם נתונים למשא ומתן: חירות הפרט, שוויון בפני החוק, הפרדת הדת מן השלטון הפוליטי, חופש הביטוי, הגנה על היחיד מפני הקולקטיב וכבודו האוניברסלי של כל אדם.
שהרי אוניברסליזם פירושו בדיוק שאני מחיל את אותו קנה מידה כאשר הקורבן הוא ישראלי, איראני, נוצרי, מוסלמי או אתאיסט — ובאותה מידה כאשר העבריין משתייך לרוב או למיעוט.
חברה ששוכחת זאת אינה מאבדת רק את הכיוון המוסרי שלה. בשלב כלשהו היא מאבדת גם את מה שמחזיק אותה יחד.
ולכן פנייה אחרונה אל המערב: הביטו באיראן.
שם התברר ב-1979 מה עלול לקרות כאשר שמאלנים ואסלאמיסטים משתפים פעולה מתוך שנאה לסדר הקיים. אלה מאמינים שהם יכולים להשתמש באלה. בסופו של דבר הם עצמם נבלעים.
ועד היום מחברת ביניהם השנאה לאויבם הישן – השאה, ארצות הברית וישראל – בעוצמה כזאת, שפעילות ועיתונאיות איראניות ממוצא איראני עדיין מנסות לטהר את חלקם המלוכלך של הוריהן בסיפור הזה ובטרגדיה של איראן. השידור הציבורי מלא בהן.
איראן לא הייתה סופו של הסיפור הזה. איראן הייתה ההתחלה.
הביטו בבריטניה. הביטו בצרפת. הביטו באוניברסיטאות העילית של ארצות הברית.
מי שממעיט בחומרת האסלאמיזם בשל קרבה אידאולוגית, רגשי אשמה או רומנטיקה מהפכנית, צריך לדעת לאן יובילו בריתות כאלה.
האיראנים מכירים את המחיר ומשלמים אותו מדי יום.
המערב לא צריך לשלם אותו שוב.
