00:00 / –:–
דעה
„ישראל, תמותי“ אינה בעיניי צורה בוטה במיוחד של מדיניות חוץ. מי שקורא לחורבנתה של המדינה היהודית, ולאחר מכן מסבירים לו שזה אמנם עוין לבני אדם, אך בשום פנים ואופן אינו אנטישמי, אינו נתקל בדיוק מדעי. הוא נתקל בהגדרה שנכשלת בנקודה מכרעת.
בדיוק משום כך כדאי לדבר על וולפגנג בנץ, על שטפני שילר-ספרינגורום ועל המרכז לחקר האנטישמיות. לא מפני שכל ביקורת על ישראל היא אנטישמית — היא לא — אלא משום שההתבטאויות שלהם מצביעות על שאלה עקרונית: עד כמה צריך להגדיר את האנטישמיות בצמצום, עד שהשנאה הגלויה למדינה היהודית הופכת רק ל„ביקורת על ישראל“?
„ישראל, תמותי“ — ובכל זאת לא אנטישמיות?
וולפגנג בנץ עיצב את המרכז לחקר האנטישמיות של האוניברסיטה הטכנית בברלין במשך יותר משני עשורים. בטאגסשפיגל הוא אומר כיום על השמאל הברלינאי: „השמאל אינו אנטישמי.“ הוא מסווג אחרת התבטאויות בעייתיות של חלקים מהמפלגה. לדבריו, במיוחד בנויקלן יש פלסטינים ומוסלמים המשתמשים ב„מילים ארסיות“ נגד ישראל. זו אינה עוינות ליהודים, אלא עוינות פוליטית כלפי „ישראל הכובשת“.
לאחר מכן מציגים בפניו המראיינים סיסמאות קונקרטיות: „ישראל, תמותי“, „ישראל רוצחת ילדים“, „מוות לצה״ל“. האם סיסמאות כאלה הן אנטישמיות? בנץ אומר: לא — הוא מכנה אותן עוינות לבני אדם, שגויות, מכלילות ומשמיצות, רק לא אנטישמיות.
בדיוק כאן מתחילה הבעיה שלי עם הטיעון הזה.
אפשר לבקר ממשלה ישראלית. אפשר לבקר החלטות צבאיות. אפשר לבקר מפלגות, שרים, את מדיניות ההתנחלויות וכל צעד פוליטי של ישראל. אבל מי שקורא „ישראל, תמותי“, כבר אינו מבקר ממשלה. הוא מאחל למדינה להיחרב — והמדינה הזאת היא המדינה היהודית היחידה בעולם.
המחלוקת על ההגדרה אינה משחק אקדמי
כמובן, מאחורי המחלוקת הזאת עומד עימות מדעי. הגדרת העבודה של IHRA קובעת במפורש שאנטישמיות יכולה להיות מופנית גם נגד ישראל כקולקטיב יהודי. הצהרת ירושלים על אנטישמיות — בקיצור JDA — מותחת את הגבול בצמצום רב יותר בכל הנוגע להתבטאויות על ישראל, ואינה רואה באנטי-ציונות, בקריאות לחרם או בסטנדרטים כפולים כשלעצמם גילויים אנטישמיים. מבחן שלושת ה-D שפיתח נתן שרנסקי בוחן, בתורו, דמוניזציה, סטנדרטים כפולים ודה-לגיטימציה. לכן המחלוקת האמיתית אינה השאלה אם מותר לבקר את ישראל. השאלה היא מתי העוינות כלפי ישראל חדלה להיות ביקורת פוליטית ומקבלת מאפיינים אנטישמיים.
לכן מעניין שגם וולפגנג בנץ וגם מנהלת המרכז לחקר האנטישמיות כיום, שטפני שילר-ספרינגורום, נמנים עם חותמי הצהרת ירושלים. שילר-ספרינגורום מופיעה ברשימת החותמים הרשמית כמנהלת המרכז הברלינאי.
אין בכך הוכחה להסכמה ביניהם בכל מקרה ומקרה, אך הדבר מסביר מדוע הגבול לאנטישמיות הקשורה לישראל נמתח כאן אחרת מאשר לפי IHRA או מבחן שלושת ה-D.
Passende X-Beiträge
Aus dem SCHLAGSEITE X-Archivהגנה משטרתית אינה טיעון נגד האיום
בעייתיות עוד יותר בעיניי הן התבטאויותיו של בנץ על ביטחונם של יהודים בברלין.
הוא אומר בטאגסשפיגל, שביטחונם של האזרחים היהודים בברלין „אינו מאוים מצד השמאל“. בתגובה לאזכורים של תקיפות נגד יהודים, הצקות לילדים יהודים וסמלי חמאס, הוא מציין שיהודים מביעים פחד כבר עשרות שנים. כבר בעבר נאמר שהם יושבים על מזוודות ארוזות, וזה חלק מ„ההצדקה העצמית של החיים היהודיים בגרמניה“.
בד בבד בנץ אומר במפורש שהוא מאמין לפחד של היהודים, אך לאחר מכן מגיע טיעון שקשה לי להבין: שום מיעוט אחר אינו זוכה להגנה משטרתית טובה כל כך. את ההגנה המשטרתית על מוסדות יהודיים הוא מכנה „מניעתית“ ושואל, במרומז, אם החיים היהודיים בגרמניה באמת אינם בטוחים כל כך, מדוע יהודים רבים כל כך מעדיפים לחיות בברלין ולא בישראל.
בעיניי, הטיעון הזה הופך את הסיבה והתוצאה על פיהן.
העובדה שמשטרה נדרשת לעמוד מול בתי כנסת, בתי ספר ומוסדות יהודיים אינה מעידה שהאיום מוערך יתר על המידה; המשטרה נמצאת שם מפני שיש איום. העובדה שההגנה הזאת פועלת, ולכן פיגוע אינו מתרחש מדי יום, אינה הופכת את האיום לדמיוני.
וגם העובדה שיהודים אוהבים לחיות בברלין אינה מוכיחה דבר. אנשים יכולים לאהוב את עירם ובכל זאת לפחד. הם יכולים לרצות לחיות בגרמניה ובכל זאת להסתיר את הכיפה. הם יכולים לראות כאן את מולדתם ובכל זאת לשקול אם עדיף להם לבחור מסלול אחר בהפגנה. להתייחס לכך כאל סוג של סתירה נראה לי מנותק להפליא מהמציאות.
8,725 תקריות אינן איום מדומיין
מה גם שאיננו מדברים רק על רגשות. RIAS תיעד ברחבי גרמניה בשנת 2025 8,725 תקריות אנטישמיות. מדובר בכמעט 24 ביום. בין התקריות היו 257 איומים, 178 תקיפות וארבעה מקרים של אלימות קיצונית. ב68 אחוזים מכלל התקריות שתועדו, RIAS תיעד אנטישמיות הקשורה לישראל. בהשוואה ל-2022, המספר הכולל יותר משולש.
כמובן, אפשר לדון בשיטות התיעוד ובהגדרות; המדע אף חייב לעשות זאת.
אבל לנוכח מספרים כאלה, נראה לי נועז למדי ליצור את הרושם שהבעיה האמיתית נעוצה בעיקר בהגדרה רחבה מדי של אנטישמיות.
בנץ אינו מייצג את עמדתו של המרכז לחקר האנטישמיות כיום
לצד כל הביקורת, יש להבחין בין הדברים: וולפגנג בנץ אינו מנהל את המרכז לחקר האנטישמיות כבר שנים רבות, והתבטאויותיו כיום אינן מייצגות אוטומטית את עמדת המכון.
אסור להשמיט זאת בטור פרשנות רק משום שהקצנה מוסדית חזקה יותר הייתה נוחה יותר.
אך בכך הנושא אינו מסתיים, מאז 2011 עומדת שטפני שילר-ספרינגורום בראש המרכז לחקר האנטישמיות, היא נמנית כמו בנץ עם חותמי הצהרת ירושלים, וגם התבטאויותיה העכשוויות מראות שהעימות אינו תלוי רק במדען אמריטוס אחד.
כאשר „יש אנטישמיות בכל מקום“ מסיח את הדעת מהטענה הקונקרטית
שילר-ספרינגורום כינתה את הדיון האחרון באנטישמיות במפלגת השמאל הברלינאית „מוגזם“. לדבריה, אנטישמיות קיימת בכל המפלגות. היא הפנתה לעמדות השמאל נגד אנטישמיות והזהירה מפני ניצול הנושא בהקשר של הקמת ממשלת ברלין.
גם כאן הבעיה בעיניי אינה ההתעקשות על הבחנה — הבחנה נחוצה — אלא שהטענה שאנטישמיות קיימת בכל מקום אינה עונה על אף טענה קונקרטית.
כאשר באירועים מסוימים נשמעות סיסמאות מסוימות, כאשר אנשים מקיימים קשרים מסוימים או כאשר בעלי תפקידים מגיבים למקרים קונקרטיים, צריך לדבר בדיוק על כך. המשפט „יש אנטישמיות גם במקומות אחרים“ יכול להיות נכון ובכל זאת להחטיא את העניין.
מפלגה יכולה להעביר עשר החלטות נגד אנטישמיות ועדיין לסבול מבעיות בחלקים ממבניה. הנייר סובל הכול; מה שקובע הוא מה קורה כשהמקרה הקונקרטי נמצא בפתח.
מדוע קשה יותר לזהות אנטישמיות הקשורה לישראל
לכן הנקודה המכרעת בעיניי נמצאת במקום אחר. אנטישמיות מזוהה בקלות מפתיעה כל עוד מופיעים סטריאוטיפים קלאסיים. תיאוריות קונספירציה, שנאת יהודים, הערצת הנאציזם — איש אינו צריך להסביר במשך זמן רב מדוע אלה אנטישמיים.
ברגע שאותם מנגנונים מופנים כלפי ישראל, מתחיל לפתע מסלול מכשולים סמנטי. אז שואלים אם באמת ליהודים הכוונה. אם ישראל אינה כוללת גם אזרחים ערבים. אם לא מדובר רק באנטי-ציונות. אם הסיסמה לא נועדה לבטא עמדה פוליטית ולא אתנית.
כמובן, צריך לשאול את השאלות האלה. אך אסור להן להפוך לשיטה שבאמצעותה מפרקים כל קשר לאנטישמיות, עד שלא נשאר ממנו דבר.
גם ה-JDA מסבירה אגב, שכל עוינות כלפי ישראל אינה בהכרח בלתי בעייתית. גם שם סטריאוטיפים קלאסיים של שנאת יהודים המועברים לישראל, או הטלת אחריות קולקטיבית על יהודים למדיניות ישראל, נחשבים לאנטישמיים.
לכן הגבול עצמו שנוי במחלוקת, אך עצם קיומה של אנטישמיות הקשורה לישראל אינו שנוי במחלוקת.
אצלי „ישראל, תמותי“ חוצה את הגבול
ולכן אני חוזר שוב למשפט שבו הכול התחיל.
„ישראל, תמותי.“ אפשר לפרק את המשפט הזה מדעית למרכיביו. אפשר לציין שכתוב שם „ישראל“ ולא „יהודים“, אפשר להסביר שעוינות פוליטית כלפי מדינה היא תאורטית דבר שונה מעוינות כלפי עם.
הכול נכון, אך בסופו של דבר עדיין נשאר משפט שמאחל למדינה היהודית להיחרב; מבחינתי, שם נחצה הגבול.
לא משום שאסור לבקר את ישראל, אלא משום שיש הבדל בין „הממשלה הזאת פועלת שלא כשורה“ לבין „המדינה הזאת צריכה למות“ — הבדל שאסור להעלים באמצעות הגדרה מחדש.
המרכז לחקר האנטישמיות חייב לבחון ביתר דיוק
למרכז לחקר האנטישמיות יש משימה חשובה, ובדיוק משום כך הדיון באמות המידה שלו לגיטימי.
כאשר המנהל לשעבר והמנהל הנוכחי של אחד ממכוני האנטישמיות החשובים בגרמניה — המרכז לחקר האנטישמיות — מציגים שניהם גישה שמותחת את הגבול בישראל בצמצום ניכר יותר ממודלים מבוססים אחרים, חייבים להיות רשאים להתווכח על כך.
מבחינתי, הבעיה מתחילה במקום שבו הבחנה מדעית מובילה לכך שסיסמת השמדה נגד המדינה היהודית נחשבת אמנם עוינת לבני אדם ומתועבת, אך במפורש לא אנטישמית. המחקר צריך לחדד מושגים. אסור לו לתחום אותם בצמצום כזה, עד שהאנטישמיות נעלמת לבסוף רק משום שהמילה „יהודי“ הוחלפה ב„ישראל“.
ℹ️ בסיס עובדתי ומקורות ראשוניים לפרשנות 📑
▶️ טאגסשפיגל, 25 בספטמבר 2026:
ההיסטוריון וולפגנג בנץ בריאיון: „השמאל אינו אנטישמי“
ריאיון של רוברט אידה ואדריאן שולץ עם וולפגנג בנץ. כולל את התבטאויותיו של בנץ על השמאל הברלינאי, על „ישראל, תמותי“, על ביטחונם של יהודי ברלין, על „ההצדקה העצמית של החיים היהודיים“ ועל ההגנה המשטרתית.
▶️ יודישה אלגמיינה, 25 בספטמבר 2026:
וולפגנג בנץ, שטפני שילר-ספרינגורום והמרכז הגרמני להכחשת האנטישמיות
פרשנות מאת פיליפ פיימן אנגל על וולפגנג בנץ, שטפני שילר-ספרינגורום ועל המרכז לחקר האנטישמיות.
▶️ התאחדות RIAS הפדרלית, 17 ביוני 2026:
תקריות אנטישמיות בגרמניה בשנת 2025
תועדו 8,725 תקריות, ובהן 178 תקיפות ו-257 איומים. 68 אחוזים מכלל התקריות שתועדו סווגו כאנטישמיות הקשורה לישראל.
▶️ rbb24 / סוכנות הידיעות הגרמנית, 22 בספטמבר 2026:
דיון באנטישמיות: השמאל בוחן את הדחתה מהמפלגה של פעילה פרו-פלסטינית
התבטאויותיה של שטפני שילר-שפרינגורם בנוגע לדיון באנטישמיות במפלגת השמאל בברלין.
▶️ הברית הבין-לאומית להנצחת השואה:
הגדרת העבודה של IHRA לאנטישמיות
הנוסח הגרמני הרשמי של הגדרת העבודה, ובו דוגמאות לצורות הביטוי של אנטישמיות.
▶️ הצהרת ירושלים בדבר אנטישמיות:
הצהרת ירושלים בדבר אנטישמיות ורשימת החותמים הרשמית
האתר הרשמי של JDA כולל את ההצהרה, קווים מנחים ורשימת חותמים, ובהם וולפגנג בנץ ושטפני שילר-שפרינגורם.
▶️ המרכז הפדרלי לחינוך פוליטי:
מבחן שלושת ה-D
הסבר על מבחן שלושת ה-D, הכולל את הקריטריונים דמוניזציה, סטנדרטים כפולים ודה-לגיטימציה.
▶️ האוניברסיטה הטכנית של ברלין:
וולפגנג בנץ ו
שטפני שילר-שפרינגורם
מידע על וולפגנג בנץ ועל שטפני שילר-שפרינגורם, וכן על ניהול המרכז לחקר האנטישמיות.
🔎 גילית טעות, ביקורת או תוספת?
SCHLAGSEITE.eu דוגל במחקר קפדני ובתיקונים שקופים. גילית טעות עובדתית, ניסוח לא ברור או קישור שאינו תקין? שלח לי את הערתך. אם אפשר, נא לציין מקור שניתן לאמת.
